רציתי לספר לכם על אישה מאד מיוחדת. 

אידה, חמותי, הגיעה לארץ מהולנד בגיל 26, לאחר שהצליחה לשרוד את השואה, הסתתרה במחתרת ממש כמו אנה פרנק, אבל איבדה את אביה ואמה באושוויץ. אידה באה באוניה עם צילי, אחותה הצעירה, לארץ לא נודעת, מבלי לדעת מילה בעברית, ועם מכולה מלאה ריהוט וחפצי נוי שהצליחה להציל מבית הוריה. כאן החלה בחיים חדשים. 

והחיים לא היו קלים. לאורך השנים עבדה קשה, עם ישראל בעלה, לבנות משפחה חדשה, ולהקים את הבית כאן, בהדר עם. 

אומרים שאדם נמדד במעשיו. אידה, ברוחב לב נדיר, פתחה את ליבה וביתה לראובן, בנו של ישראל, ילד קטן שלא הכירה ואת שפתו לא ידעה, ואותו גידלה ממש כמו את שאר ילדיה. היום אני יודעת כמה כוח, אומץ וחמלה נדרשו לה. 

במשך השנים נאבקה במחלות, בקשיים כלכליים, באובדן נוסף של אחותה צילי בגיל צעיר, ולכולם יכלה. 

כשראיתי אותה בפעם הראשונה, על מדרגות הכניסה לבית בהדר עם לפני כ-30 שנה, אמרתי לאבישי: יש לך המון אמא! היא היתה גבוהה וחסונה, שונה מרוב הנשים שהכרתי. שנים אחר כך, בטיול  שורשים להולנד שערכנו עם ישראל ואידה ועם ילדינו לכבוד בר המצווה של נמרוד, אמרה עתליה פתאום, בעודנו מטיילים ברחובות אמסטרדם: אמא, תראי, כולן כאן נראות כמו סבתא אידה! 

אידה המיוחדת, שהיתה לה שפה משלה, ועד יומה האחרון דיברה עברית- בהולנדית ;

אידה, שהיתה האדם עם הדמיון הכי חופשי ופרוע שהכרתי, שתמיד היו לה רעיונות מקסימים, גם אם לא כל כך קשורים למציאות...

אידה, שתמיד אמרה את אשר על ליבה, לטוב ולרע. עם אידה ידעתי שאצלה תמיד- אחד בפה, ואותו אחד –בלב.

אידה, שתמיד, מאז ומתמיד, הרגשתי אצלה כל כך בבית, כל כך בנוח, שלא עשתה עניין משום דבר, שידעה להעמיד 3 סירי "פרשר-קוקר" ברבע שעה ולהאכיל גדוד אנשים כאילו כלום;  שהמציאה תחפושות לפורים שאף אחד לא חשב עליהן, כמו לשים אהיל על הראש ולהתחפש למנורה;

אידה, שאהבה מאד את כולנו, ומאד דאגה, אבל אף פעם לא נתנה ביטוי לרגשותיה, אף פעם אחת לא ראיתי אותה מזילה דמעה, כי כמו שאמרה לי פעם, כשהצלחתי לחלץ מפיה סיפורים על הזמן ההוא: אני גמרתי לבכות בשואה... 

אתמול בערב, לאחר שנפטרה, מצאנו במגירה שליד מיטתה את הטלאי הצהוב, תלוי על סיכת ביטחון גדולה וחלודה, ואז הבנתי הכל: את כל השנים האחרונות של החולי, את המאבק העיקש והבלתי מתפשר בסוף, את הכוח הלא יאמן שלה, כי הרי מי ששרד את זוועות הנאצים, לא נכנע למוות כל כך בקלות! 

אידה- אני רוצה להאמין שכעת את נחה, ושאולי סוף סוף תיפגשי שוב עם אמא ואבא, ועם צילי, בעולם שכולו טוב. 

רונית