פאני היתה קרובת משפחה שמעולם לא הבנתי מה הקשר המשפחתי שלנו אליה. בת דודה של מישהו בתוך המשפחה. קרובה רחוקה אבל קרובה מאוד. זה לא באמת משנה.

היא היתה דודה הונגריה קטנה חזקה ומבוגרת שעם השנים רק נהייתה צעירה יותר. באיזשהו שלב השער האפור שלה קיבל שורשים שחורים ללא התערבות הספר (נשבע לכם). 

בתור ילד מאוד אהבתי אותה (היא ידעה לתקשר עם ילדים בצורה נדירה) וגם בתור מבוגר (היא ידעה לתקשר עם מבוגרים בצורה נדירה). הייתי פוגש אותה בין פעם לפעמיים בשנה במסגרת החגים. נדמה לי שבכל יום כיפור ומידי פעם בסדר. תמיד אצל סבתי. בימי כיפור היא תמיד השוויצה איך היא הלכה מאיזור פרג' עד לבית סבתי בשדרות חן.  ועם השנים השוויץ שלה היה פשוט לעג לכל חוקי הטבע. בצעירותה בהונגריה היא היתה טניסאית נלהבת. ובזקנתה היתה מכורה לשידורי ספורט. היא היתה אתלטית בנשמתה ובגופה. היא הלכה הרבה יותר מהר ממני ואני הולך מאוד מהר. בחתונה שלי לפני שנתיים היא אפילו רקדה.

פאני היתה סימן ליציבות ובריאות. תמיד חשבתי בלב שכל עוד היא בחיים הכל בסדר.  

עד לפני שנה היא היתה שכנה שלי. אלא שבסופו של דבר הזיקנה תפסה גם אותה (באיחור רב יש להודות) והיא עברה לבית אבות. לפני כשבוע נודע לי שהיא נפטרה בגיל 97 (אולי יותר).  

כשאנשים זקנים נפטרים זו דרך הטבע. אבל פאני לא הלכה אף פעם בדרך הטבע. היא לעגה לו. לכן המוות שלה היה בכל זאת הפתעה. אני חושב שהיה לה פאטנט על החיים. אני קצת מצטער שלא שאלתי אותה מהו.

  יהי זכרה ברוך מאוד.