באחת הפגישות האחרונות שבהן השתתפתי, בנושא שיתוף קבצים, נוכחה גם אנליסטית צעירה. מהשיחה שניהלנו, התברר שהיא משתמשת הרבה בשיתוף קבצים (ביט-טורנט, כמדומני). כששאלו אותה לדעתה אמרה בטון של יודעת דבר ועם חיוך ממזרי: "אין שום בעיה להוריד כל מה שרוצים במהירות גבוהה מאוד ובחינם". הביטה סביבה לוודא שכולם מתרשמים והוסיפה: "לכן, כל מנגנון שבו צריך לשלם בעד ההורדות, לא יצליח."

ואני מייד שאלתי: "אם היית יכולה לשלם סנט אחד בלבד, ולקבל את הקובץ שאת מורידה באופן חוקי, היית משלמת?" היא היססה לרגע, אולם ניכר היה שקשה לה להודות בכך שיתכן מאוד שהייתה משלמת סכום כה נמוך כדי להפטר מההרגשה של אי החוקיות. הודאה כזו היתה מחייבת אותה לקחת בחזרה את הקביעה הקודמת שלה שאין סיכוי למערכת שבה צריך לשלם.

"ואם היית יכולה להבטיח את איכות הקובץ תמורת תשלום של סנט אחד, היית משלמת?" המשכתי להקשות. "הרי ידוע שחלק מהסרטים שמורידים בשיתוף קבצים, הוסרטו בבתי הקולנוע עם מצלמת חובבים פשוטה. וחלק אחר הוא פשוט קובץ שתוכנו אינו תואם לשמו."

לא הסתפקתי בזה והמשכתי: "את יודעת שאת לא רק מורידה את הקובץ, אלא שגם אחרים מורידים ממך, נכון?"
"נכון. אני יודעת. אבל אני לא שמה לב לזה. זה לא חשוב לי." היא עונה. "אני נותנת שיורידו ממני רק את המינימום שחייבים לתת, כדי שאוכל להוריד בעצמי" היא מוסיפה בטון מתנצל.

"ואם היית מקבלת תשלום כאשר היית נותנת לאחרים להוריד ממך קבצים, היית נותנת יותר?" אני שואל.
"לא יודעת"

ניכר היה שאלה דילמות חדשות עבורה.
מעולם לא ראתה בשיתוף קבצים מקום בו עושים עסקים.

שיתוף קבצים היה תמיד המקום בו עושים משהו שחוקיותו לא ברורה. נכנסים אליו, לוקחים את הקבצים שרוצים והולכים לראות אותם, בלי לחשוב הרבה על אפשרויות אחרות.

ועם התנופה, לא יכולתי להמנע מלפלוט:
"את יודעת שיש מחקרים שמראים שחלק ניכר מהמשתמשים במערכות שיתוף קבצים מוכנים לשלם עבור התכנים שהם מורידים בתנאי ש:
- המחיר הוגן
- איכות התוכן טובה ואיכות השרות טובה

- אין הגנות יותר מידי מעצבנות על הקבצים (DRM)"

אבל היא כבר פיהקה, ניכר היה שהקשר בינינו ניתק.
דיון אקדמי, עם מחקרים וממצאים, היה יותר מידי באותו שלב של שיחה.