| בוקר בהיר עלה לעולם,ריח הגשם עדיין היה מפוזר על החלונות,בטיפטופים קלילים.שמש חיוורת ליקטה צמרות עצים באהבה גדולה,ושייטה לה להנאתה בתכלת הגדולה.קור מזדמן העיר אותי משנתי,לקול ציוץ ציפורים שבנו את קן אהבתם מול חלון חדרי. בפיהוק רחב ומנומנם קמתי,מהתל רגליי בתנועות שינה,שעדיין הייתה מרוחה בעיניי. התעוררות מעט ארוכה ליוותה אותי באותו בוקר,כנראה בשל הלילה הקר מהרגיל שעבר עליי. קפה של בוקר העיר אותי,ועשני עירני.העיתון לא בישר על חדשות מרעישות,והיה כשיגרה יומיומית שלא הועילה בדבר.הרדיו על תחנת אליוס [רדיו השמש] מניקוסיה שבקפריסין.ניגן את מיטב המוסיקה העכשיוית של העולם.היה זה יום שמש צח,שקסם לכל. את השלווה הפרה חבורת עורבים שצרחו בקול,ולא מצאו מנוחה. גם אני ראיתי את הסרט "הציפורים",ומאז מקנן בי מעט פחד מפני עורבים הקנאים במיוחד לפרטיותם. חשבתי שאולי גוזל נפל מקן,ובשל כך המהומה. יצאתי החוצה,חבורת עורבים התקוטטה בינה לבין עצמה,במחול של ניקורים ונפנופי שחורים העלתה ענני אבק שנמרחו על ענפים יבשים,והיה נדמה שהיא מתקוטטת על פיסת מזון ששווה זהב. כשלא מצאתי עניין במריבה,והעדפתי להשאיר אותה לעורבים,חזרתי חזרה לביתי,מקווה לצאת ליום החדש. המהומה בחוץ רק התגברה,לאחר מספר דקות שוב יצאתי ,והמהומה עדיין הייתה בשיאה.הפעם ,לא נשארתי לברר מה קורה,והלכתי לדרכי. יום חטוף היה לי אותו יום,יום שהסתיים במהירות שיא עד כי לא השלמתי את משימותיי לאותו היום. הבוקר שלמחרת,היה דומה לקודמו,שמש מלטפת שייטה בשמים,הפיגה לאיטה את צמרירי הקור שדבקו בי מליל אמש,הרוח הייתה עדינה ,כמעט מנומסת ולא יצאה בתרועות כעס,נתנה מגע של רוגע קסום. כשיצאתי החוצה,המהומה של אתמול לא הייתה קיימת,מלהקת העורבים לא נותר זכר. החלטתי לטפל בגינה שאותה הזנחתי מהחורף,עשבי פרא היו בכל מקום,כמו איימו לעכל את הגינה בזרועות אמתניות. "זו תהיה עבודה מרובה" חשבתי לעצמי. ומיד התחלתי בנקיון הגינה,שידעה ימים יפים יותר.. "לנקש עשבים,זה לא תחביב מלבב",חשבתי שוב לעצמי ,וחום השמש התגבר לאט לאט,וגבה ממני אגלי זיעה שנטפו על ידיי. לפתע,זעקת עורב פילחה את מחשבותיי,נדרכתי... על עץ האקליפטוס ניצב עורב בודד שהחל לצרוח,עורב בודד שלא משך את תשומת ליבי. המשכתי בעבודתי ובחקר מחשבותיי,והעורב עדיין צורח,עד שקיבל את תשומת ליבי. ניגשתי אט אל העץ,מכיוון שהעורב ניצב על ענף גבוה לא הייתה לי אפשרות להגיע אליו.חיפשתי מקור הגיוני לזעקותיו,אך לא מצאתי דבר. "אולי הוא סתם צועק",הרהרתי ביני לבין עצמי.לא הייתה שום סיבה היכולה להניח את מחשבתי לפשר הזעקות המרובות. והימים הבאים רק הפיכו בי פחד מפני הבאות. כשהייתי יוצא לטפל בגינה,העורב היה צועק עליי,ולא נותן לי להתקרב יותר מדיי לעץ. היה רגע בו העורב התקרב אליי למרחק של כמטר,צעק,אך לא תקף. העורב המשיך בכך עד אשר נכנסתי הביתה. גם כשנכנסתי הביתה למנוחה,הוא היה ניצב הצמוד לחלון החדר והיה צועק. מחשבות רבות עברו בראשי.. אך בסופן לא מצאתי שום עילה מוצדקת. כשהיו מגיעים אליי אורחים,העורב היה צורח בצורה מאיימת,כשראה שאותם אורחים לא "פוגעים" בי,נרגע. הימים הבאים עמדו בסימן שאלות לא פתורות,מחשבותיי היו עסוקות בעיקר בעורב שהיה צמוד אליי,ונתן לי לחוש "בטוח" כשהוא לידי. לפתע חשתי שיש לי "שומר" ממעל,שומר הנותן לי לדעת שאני לא לבד. עדיין לא הבנתי מדוע הוא צועק,מדוע הוא "שומר" עליי בקנאות גדולה כל כך,ומדוע הוא איתי.ניסיתי להבין,ניסיתי לדעת,אך נכשלתי בדרכי. ביום ההוא,ביום בו הבנתי את פשר מעשיו של העורב,למדתי להעריך את הקשר הזה שבין אדם לחיה,את לימוד הבלתי אפשרי,שמעולם לא יכלתי לקבל. ביום בו הבנתי,העורב התנהג בצורה מעט משונה,ריחף באויר,וניצב על העץ,במקום שלו. ברגע אחד של צווחה,ריחף לשמאלי,ואז...ראיתי נחש גדול המתקרב אליי. מיד התרחקתי מהמקום,מהגינה שלי למען לא אפגע. חזרתי על מנת לטפל בנחש,אך הוא נעלם. העורב נשאר עוד כמה ימים עימי,ואחר כך נעלם,כשראה שלא נשקפת עוד סכנה.ולא ראיתיו יותר. איני יודע איך זה קרה,מה פשר הדבר,אני רק יודע שהעורב הזה הציל אותי. עד היום הזה אני מחפש אותו,מחפש את הזעקה המיוחדת שלו,אך איני שומע.13 שנה חלפו מאז,מאז קינן בי הכבוד לאותו עורב. בימים אלו נפוצו שמועות על נחש המסתובב בסביבה שלי,איני מחפש את העורב שלי,הוא כנראה כבר אינו כאן... למדתי שלפעמים עלינו להקשיב לחיות,הן מדברות עימנו,אנחנו רק צריכים להשתדל להקשיב.עלינו לדעת גם שבחיות יש לב ונשמה,אמנם הם לא מפותחים כמונו כבני האדם,אך יש בהם לב. זכרו זאת תמיד. |