כותרות TheMarker >
    ';

    yoram ever-hadani

    הבלוג של יורם עבר-הדני: הרהורים של קופירייטר בעבר, במאי פרסומות וסופר ילדים בהווה, ואולי גם כמה סיפורים מאחורי הקלעים...

    פרידה מאמא, בהוספיס בהר הצופים.

    43 תגובות   יום חמישי, 24/5/07, 10:27

       דפנה עבר-הדני. 1940-1997 לרגל עשור למותה.

    התמונה שמופיעה בראש הפוסט הזה צולמה בשנת 1959 או 1960, תשע שנים לפני שנולדתי, כשאמא שלי הייתה כבת 19. היא מתענגת על סופה של סיגריה, בעיניים חצי עצומות, ויש בה חן וחיוניות כפי שיש אולי רק לבנות 19.  

    שלושים ושבע שנים מאוחר יותר. חמש בבוקר, אוויר ירושלמי קריר ויבש בהוספיס בהר הצופים. מהמרפסת הצרה מזהיבים הרי יהודה הטרשיים לקראת זריחה ירושלמית קרה. צינת הלילה ניקתה את האוויר לחדות מושלמת, ואני מביט בעיניים טרוטות בנוף שפרוש מולי כמו בציור של צליין מהמאה השמונה עשרה. אמא לידי, בכיסא גלגלים, עטופה בשמיכת צמר כחולה לבנה ובשוליה הכיתוב "בית החולים האוניברסיטאי הר הצופים". היא בת 56 וחצי ואני יודע שלא תגיע ל-57.  

    אני מגיע אל הבוקר הזה אחרי לילה הזוי של שיחות שכולן פילוסופיה פרקטית עם האחות מלי שמגיעה פעם בשבוע מבית שמש ועובדת משמרת אחת בהוספיס "לא יותר אבל גם לא שנייה פחות". מלי היא אישה קשת יום, לבושה פשוט, שמתעקשת לעבוד קרוב למוות כדי לשמור על פרופורציות. "זאת לא החלטה כזאת דרמטית, היא אומרת, זה כמו שמחליטים פעם בשבוע לעשות ספורט כי זה עושה לך טוב. אחר-כך כשבעלי מעצבן אותי והילד לא עשה שיעורים, אני יודעת שבסך הכל יש לי מזל והחיים שלי טובים."

    היומיום המהפנט של המקום שמגיעים אליו כדי למות בשלווה, העביר אותי לבועה של  תחושות לא ברורות, לזמן שמתקתק בקצב הרבה יותר מהיר והרבה יותר איטי בו זמנית. כאן אין תרופות שנועדו לרפא. התרופות היחידות ניתנות כדי לשכך כאבים. "כשעבדנו בפנימית," כך מלי, "עם כל מיני זקנים, כל היום היינו עושים החייאות, גם לאנשים שכבר אין שום סיבה להחיות אותם. אחד הדברים שאני הכי אוהבת פה זה שאין החייאות. לא נלחמים כשאין סיבה. לפעמים בחיים צריך לדעת מתי לעזוב".

    ולמרות האווירה המוזרה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנה, החולים צוחקים, וכועסים ומעשנים וחיים. מסתבר שגם לדקת חיים יש כוח.  

    הדקות עוברות והשמש עולה והזהוב של ההרים מצהיב והופך פחות ופחות מפויס, ואמא מביטה קדימה אל ציור הנוף במבט מזוגג, מסומם מרוב משככי כאבים שהמינון שלהם הלך וגדל בימים האחרונים. מבטה נודד ספק אל הנוף ספק אל עיקולי המתכת של המעקה הירושלמי הצבוע שחור או אל הפרחים האדומים והלבנים בעציץ הגרניום המטופח שתלוי לה מעל העיניים בשרשרת חלודה. בדמעות מטושטשות היא מזיזה טיפה את הראש המוטה ממילא הצידה, ואומרת בדיבור המרושל, העייף, שהשתלט עליה לאורך התדרדרות המחלה: "ההרים ההרים".  

    אני מביט בעיניה המזוגגות המרוחקות, מחפש את מבטה, של האישה שמילים היו כל חייה ועתה היא יכולה בסך הכל לחזור פעמיים על מילה אחת. אני נותן לה יד אבל אחיזתה מרושלת אפילו יותר מדיבורה. ידה מונחת ואולי טיפה זזה אבל היא אינה יכולה למלא פקודות מהמוח. אמא משובללת בבועה רחוקה רחוקה. אחרי שתי המילים האלה, ההרים ההרים, היא לא דיברה יותר באותו יום, וגם לא בימים הבאים במיטה בהוספיס של הר הצופים, עד שנפטרה שבועיים אחר-כך.

    אז לא עסקתי במילים, אולי הייתי יותר משובלל ממנה.

    אמא תפילהאבל שנים אחר-כך נזכרתי ברגע ההוא וניסיתי לייחס למילותיה האחרונות של אמי משמעות ראויה, בכל זאת, אלה היו המילים האחרונות שיצאו מפיה. מה היה בהם בהרים הירושלמים בזריחה? אולי היא דיברה על הרים סמליים, על קשיים טרשיים, על חלומות?  על הצורך לכבוש את ההרים כי הם שם? אחרי שורה של תיאוריות טורדניות הבנתי שהמשמעות הייתה פשוטה הרבה יותר, פשוטה עד כאב. ממש כמו תינוקת שמגלה את העולם, בתוך ערפל התרופות והפחדים מהמוות המזדחל, היא פשוט ראתה את ההרים והם היו יפים והיא רצתה לציין את זה.

    היא צדקה. ההרים באמת היו יפים.   

    הרי יהודה

      
    דרג את התוכן:

      תגובות (43)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/7/09 08:11:

      שיט - ממש עצוב וקשה....

       

      יפה כל כך!


      אני כותבת, ואני צמרמורת באמצע הקיץ.

       ראיתי את הכותרת של הפוסט ומיד הזדהתי, גם אני נפרדתי מאימי בהוספיס של הר הצופים.

      הגעתי לפוסט וראיתי את התאריך ולא האמנתי.

      אימי נפטרה שם ב24/5/2005.

      אני יודעת איך הרגיש שם מזג האויר ביום הזה, איך השקט של הלילה מפנה את דרכו אל השמש שעולה, מניסה את האביב ומביאה איתה קיץ פתאומי.

      כתבת כל כך מדיוק ומרגש. מה אפשר לאמר, הייתי שם. הצער לא נהיה יותר קל, זה הרי געגוע תמידי.

       

      (אגב, יש לך קשר למיכל עבר הדני?)

        30/6/09 15:00:


      כתבת יפה יפה.

      הגעתי לכאן אחרי שהקלדתי בגוגל את שמה של אימך, שכתבה את שירו של ג'ו עמר "ללא כוכב" שנפטר לפני מספר ימים .

      עכשיו אחזור לגוגל להמשיך לקרוא אודותיה

        8/6/07 07:51:
      :(
        31/5/07 03:04:

       

      צטט: אלישיה 2007-05-30 12:20:20

      קרעת אותי לגזרים עכשיו.רק מי  שעבר  זאת  יוכל  להבין  אותך.

      אז  כן....אני  בסירה  שלך.בין  גלים  גבוהים  וסוערים.

      קחי את החיבוק  הכי  גדול  בעולם ,את  גיבורה  אמיתית.

      ובכלל אולי  צריך  להמציא צל"ש ,אות  גבורה,לילדים  כמונו  ששורדים

      התפרקות  רגשית,מחוויות מהסוג  הזה.

      אור  וטוב

      תהילה.נשיקה

      רק אל תיקרעי לי (-:

      וזה נכון שבסופו של דבר כולנו ילדים בסירה המקרטעת הזאת.

      גם אם חוויות כאלה קורות כשאתה בן 29.

      אור וטוב חזרה.

        31/5/07 03:02:

       

      צטט: ניצה צמרת 2007-05-30 02:02:27

      חזרתי לככב אותך . הייתי מוכרחה. קראתי שוב. תודה

      שוב תודה!!!

        31/5/07 03:02:

       

      צטט: שיר י. 2007-05-29 10:42:54

      כמה יפה ועצוב ונוגע וכואב ומייסר .

      כתבת כל כך יפה ומרגש ועצוב ונוגע. אני אחזור לככב כשיהיה לי סטוק חדש.

      .

       

      תודה רבה.

      האמת שהיום זה כבר לא מייסר.

      יש לזמן כוחות מפתיעים מסתבר.

        31/5/07 03:01:

       

      צטט: שמוליק_ 2007-05-28 11:19:46

      יורם יורם...כה יפה וכה עצוב . כתיבה נוגעת ללב.

      והסיפור של האחות שהכנסת באמצע כה מאזן ונכון..

      תודה,

      הצוות הקבוע של ההוספיס היה תמיד בעיני תעלומה.

      לעבוד כל כך קרוב למוות זה קיום שונה לגמרי בעולם הזה.

        31/5/07 02:58:

       

      צטט: kerenshemesh 2007-05-27 13:01:43

       

      "אין קץ לאין שובך"

      שורה מדהימה. תודה

        30/5/07 12:20:

      קרעת אותי לגזרים עכשיו.רק מי  שעבר  זאת  יוכל  להבין  אותך.

      אז  כן....אני  בסירה  שלך.בין  גלים  גבוהים  וסוערים.

      קחי את החיבוק  הכי  גדול  בעולם ,את  גיבורה  אמיתית.

      ובכלל אולי  צריך  להמציא צל"ש ,אות  גבורה,לילדים  כמונו  ששורדים

      התפרקות  רגשית,מחוויות מהסוג  הזה.

      אור  וטוב

      תהילה.נשיקה

      חזרתי לככב אותך . הייתי מוכרחה. קראתי שוב. תודה
        29/5/07 10:42:

      כמה יפה ועצוב ונוגע וכואב ומייסר .

      כתבת כל כך יפה ומרגש ועצוב ונוגע. אני אחזור לככב כשיהיה לי סטוק חדש.

      .

       

        29/5/07 05:01:

      זה פוסט שמשאיר אחריו הרהורים נוגים.

      ריגשת אותי.

      בדיוק ככה במילים הנקיות שנקטת , אני רואה סוג של התמסרות קודש על מנת תאר את הימים והשעות האחרונות של הגשמיות ותמונות הדואטון שתלית כאן רק מעצימות את הפער בין מה שהיה, לבין מה שהסתיים.

      תודה על השיתוף.

        28/5/07 11:19:

      יורם יורם...כה יפה וכה עצוב . כתיבה נוגעת ללב.

      והסיפור של האחות שהכנסת באמצע כה מאזן ונכון..

        27/5/07 13:01:

      אין לי מושג איך מתמודדים עם סופו של אדם כה קרוב.

      אני מניחה שההתמודדות מתחילה רק ברגע שאחרי הסוף.

      ואז היא יום יומית.

      יש לרונה קינן שיר אהבה על מישהו שכבר איננו בחייה ויש שם שורה שאומרת במדויק, את מה שאני יכולה לשער, שהיא עוצמת הגעגוע שמרגישים:

       

      "אין קץ לאין שובך"

       

      אוי יורם.... זה כל כך עצוב וכל כך יפה.

       

       

        27/5/07 10:59:

       

      צטט: st_s 2007-05-27 10:45:04

      יורם,

      אני חוזרת שוב ושוב לתמונה של אמא שלך ולמילים שלך

      וזה מעורר בי כל כך הרבה כאבים ותהיות קיומיות ושאלות על ההבדל הדק הזה בין האדם כמו שהכרנו אותו לבין הקליפה שנשארת לעטוף אותו כלוא בתוכה...

       

      לא סתם מילים יפות על אדם שלא הכרתי, אלא נגיעה חזקה בפנימיות של כל אחד (לפחות של אלו שהגיבו ואלו שקראו גם בלי להגיב, כי זה קשה)

       

      רק רציתי להגיד

      שוב תודה.

      אחרי שכתבתי קצת התרחטתי וחזרתי בי על ההתחרטות.

      כנראה זה היה המקום להוציא את זה.

      י.

      אגב השארת "רק רציתי להגיד" בגודל פונט 8. בסוף התגובה.

      לא ממש אופיני לך. בדרך כלל כשאת רוצה את גם אומרת לא?

      לכי על זה.

      (-:

        27/5/07 10:50:

       

      צטט: בייזר 2007-05-27 00:48:20

      יורם

      אני קורא את המילים שלך ומביט באמך מאתמול. מסיים לקרוא, עובר על התגובות, ומיד חוזר אלייך. עובר לבלוג אחר, להודעות, וחוזר אלייך. מתנתק, יוצא מהקפה לחיים האמיתיים, וחוזר אלייך. 

       

      אולי אולי אלו הגעגועים שלך, אולי אלו הגעגועים שלי להולכיי, כנראה ששניהם.

      תודה.  

       

       

      ידידי היקר

      שמח שזה נגע בך ככה.

      געגועים הם דבר מוזר. ואולי קשרים עם הורים הם דבר מוזר.

      נדמה לי שרק בחודשים האחרונים התחלתי להתגעגע באמת לאמא שלי,

      לעיקר לדברים שהוחמצו.

      ועוד יותר מוזר עד כמה געגועים קשורים לדברים פרקטיים.

      במשך כל השנים הללו לא היה ספק שהתגעגעתי אליה מאוד ברגע מפתח ספציפי.

      כשהייתי צריך מילה באנגלית.

      האנגלית שלה היתה כל כך מושלמת (הרבה יותר מדוברי אנגלית, אגב)

      שהיה ברור שכשחסרה מילה היא הכתובת.

      והדבר השטותי הזה, הפרקטי הזה תמיד מזכיר לי אותה בגדול.

      תודה

       

        27/5/07 10:45:

      יורם,

      אני חוזרת שוב ושוב לתמונה של אמא שלך ולמילים שלך

      וזה מעורר בי כל כך הרבה כאבים ותהיות קיומיות ושאלות על ההבדל הדק הזה בין האדם כמו שהכרנו אותו לבין הקליפה שנשארת לעטוף אותו כלוא בתוכה...

       

      לא סתם מילים יפות על אדם שלא הכרתי, אלא נגיעה חזקה בפנימיות של כל אחד (לפחות של אלו שהגיבו ואלו שקראו גם בלי להגיב, כי זה קשה)

       

      רק רציתי להגיד

        27/5/07 10:40:

       

      צטט: milush 2007-05-27 00:37:41

      מסתבר, החיים פשוטים הרבה יותר,

      יש צחוק, ואושר וכאב גדול עד מאוד

      יש תפיסה ויש דברים שאינם בתפיסה.

       

      המוות, איש יקר, הוא אחד מהם

      אפשר רק לחוות אותו בעצב רב מהצד

      ולברוח רחוק כמה שאפשר

      לעומק חיי היומיום -

      בתקווה בלתי אפשרית שישאר שם.

       

      מילוש.

       

      נ.ב. - כדי לא לסיים בטון מורבידי כ"כ מוסיף את הצד המצחיק שבעניין

      http://www.youtube.com/watch?v=g540RVvda0o

       סבלנות, כ-12 שניות וזה מתחיל.

       

      תודה על התגובה החמה,

      אכן העובדה שאנחנו ממשיכים לתפקד בעוד המוות עומד כעננה מעל,

      (מתחפרים ב"שן שמתנדנדת לי כבר ארבע ימים")

      העובדה הזו היא סוג של פלא שקשה לדעת אם הוא מעיד על גדולת המין האנושי

      או על טפשותו.

      ועל הקטע שצירפת - לא ייאמן שזה עדיין הורס מצחוק.

      שווה את ה-12 שניות סבלנות.

      תודה

      יורם

        27/5/07 10:05:

       

      צטט: ברווז לשבוע 2007-05-25 23:57:22

      תודה על הרשומה הזו יורם,אתה כותב כל כך יפה.

      שברירים של צלילות ותפקוד בתוך הדעיכה הסופנית הזו בולטים וזכורים לנו מתוך שעות הטשטוש.כשהגוף בסוף מורדות הדעיכה מתאמץ להחזיק את הנשמה בחוטים מתרופפים, כשאנחנו כבר חושבים על האדם במושגים של "היה" כל מילה מקבלת עבורנו משמעות גדולה מאוד.

      רוצה לצרף לך קישור לשיר שאני אוהב במיוחד, מתוך האלבום "בלדות רצח" שבו אביר המלנכוליה ניק קייב ביצע שירים בדואטים עם אמנים אחרים (שזה כמו שלומי שבת אבל הרבה יותר מורבידי) בכל אופן, זה השיר החותם את האלבום בביצוע שונה מזה שבאלבום - ההוא היה מוצלח יותר אבל זה מה שמצאתי ביוטיוב וגם הוא לא רע בכלל. השיר עוסק בהתאבדות אבל האוירה שלו התאימה לי למה שנאמר כאן.

       

      http://www.youtube.com/watch?v=hNoBJIkQEdk

       

      שבת שלום.

      השיר חזק. 

      למרות שקיילי מינו נראית שם כמו תיכוניסטית חתיכה שהוא הביא מהקהל ולא מבינה בכלל מה היא שרה.

        27/5/07 00:48:

      יורם

      אני קורא את המילים שלך ומביט באמך מאתמול. מסיים לקרוא, עובר על התגובות, ומיד חוזר אלייך. עובר לבלוג אחר, להודעות, וחוזר אלייך. מתנתק, יוצא מהקפה לחיים האמיתיים, וחוזר אלייך. 

       

      אולי אולי אלו הגעגועים שלך, אולי אלו הגעגועים שלי להולכיי, כנראה ששניהם.

      תודה.  

       

       

        27/5/07 00:37:

      מסתבר, החיים פשוטים הרבה יותר,

      יש צחוק, ואושר וכאב גדול עד מאוד

      יש תפיסה ויש דברים שאינם בתפיסה.

       

      המוות, איש יקר, הוא אחד מהם

      אפשר רק לחוות אותו בעצב רב מהצד

      ולברוח רחוק כמה שאפשר

      לעומק חיי היומיום -

      בתקווה בלתי אפשרית שישאר שם.

       

      מילוש.

       

      נ.ב. - כדי לא לסיים בטון מורבידי כ"כ מוסיף את הצד המצחיק שבעניין

      http://www.youtube.com/watch?v=g540RVvda0o

       סבלנות, כ-12 שניות וזה מתחיל.

       

        26/5/07 14:40:

      אודליה ולבנה תודה על התגובות החמות

      ברווז ברגע שאצפה בקליפ אגיב אישית. תודה מראש

      ואגב אני לא מצליח להיכנס לבלוג שלך. לא יודע למה האתר אומר לי "תקלה".

        26/5/07 14:36:

       

      צטט: mulidea 2007-05-25 23:43:37

      מצמרר. מכמיר לב.

       

      פרופורציות.

       

      תודה יורם. 

      אתה חושב שזה יכניס אותך לפרופורציות ובסוף זה נשאר בתוך בועה סגורה ונורא קשה להשליך מזה על החיים האמיתיים. מין מנגנון הדחקה. תודה מכל מקום על התגובה מולי.

      גרמת לי להזיל דמעה.

      עצוב כל כך.

        26/5/07 12:05:

      עצוב, אהבתי לקרוא אותך

        25/5/07 23:57:

      תודה על הרשומה הזו יורם,אתה כותב כל כך יפה.

      שברירים של צלילות ותפקוד בתוך הדעיכה הסופנית הזו בולטים וזכורים לנו מתוך שעות הטשטוש.כשהגוף בסוף מורדות הדעיכה מתאמץ להחזיק את הנשמה בחוטים מתרופפים, כשאנחנו כבר חושבים על האדם במושגים של "היה" כל מילה מקבלת עבורנו משמעות גדולה מאוד.

      רוצה לצרף לך קישור לשיר שאני אוהב במיוחד, מתוך האלבום "בלדות רצח" שבו אביר המלנכוליה ניק קייב ביצע שירים בדואטים עם אמנים אחרים (שזה כמו שלומי שבת אבל הרבה יותר מורבידי) בכל אופן, זה השיר החותם את האלבום בביצוע שונה מזה שבאלבום - ההוא היה מוצלח יותר אבל זה מה שמצאתי ביוטיוב וגם הוא לא רע בכלל. השיר עוסק בהתאבדות אבל האוירה שלו התאימה לי למה שנאמר כאן.

       

      http://www.youtube.com/watch?v=hNoBJIkQEdk

       

      שבת שלום.

        25/5/07 23:43:

      מצמרר. מכמיר לב.

       

      פרופורציות.

       

      תודה יורם. 

        25/5/07 20:09:

      רונית, דוסית, airbus, שרגיל, VG, כנרת ורותם.

      תודה גדולה. מכל הלב.

        25/5/07 14:23:
      הצלחת לגעת עם עדינות נפלאה של מילים. תודה.
        25/5/07 14:17:
      אני בטוחה שהיא נהנתה מהאהבה הזאת שלך, גם אם המילים לא היו ברורות.  
        25/5/07 07:56:

      :(

      מצטערת על כי אין מילים לצרף.

       

        25/5/07 01:07:

      כוכב במקום מילים. כי אין.

      אתה משתף. מקרב. רגיש. מרגש.

      תודה

        24/5/07 22:54:

      המעבר "חותך הנשמות" הזה מאישה פעלתנית למי שיושבת על כיסא גלגלים, מכוסה בשמיכה, ומצליחה לפלוט שתי מילים אחרונות - מוכר לי.

      מוכר לי מחמותי שהמעבר הזה תפס אותה בדיוק באותו גיל (הגיל שלנו עכשיו...).

      היפוך התפקידים שבו הבן הופך לאב להוריו - מבלבל את הבטן וגועש בחזה.

      אתה כועס וזועף - אבל על מי?

      ועכשיו - כל הנחמות הן מילים.

      מילים בלבד.

      והריק הוא ע  נ  ק.

       

        24/5/07 21:37:

      הרים, לא הרים,

       איזו תאווה לחיים היא מקרינה. שכואב.

       

      עגום לאללה הסיפור הזה.

        24/5/07 21:34:
      קבל את התרגשותי, דמעותי, וכוכב.
        24/5/07 20:58:

       

      צטט: st_s 2007-05-24 11:25:27

      אוי יורם.

       

      זוכרת שביקשתי ממך שתכתוב על אמא שלך כשסיפרת לי שנפטרה.

      לא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב.

      וכל כך יפה.

      אסתי יקירתי.

      תודה תודה תודה

        24/5/07 20:55:

      טל, תודה

      בתיה, אכן כולנו מחפשים את הפשטות

      בהיר, אני שמח שהתמונה דיברה אלייך, זה פרט מתמונה גדולה יותר.

        24/5/07 11:25:

      אוי יורם.

       

      זוכרת שביקשתי ממך שתכתוב על אמא שלך כשסיפרת לי שנפטרה.

      לא חשבתי שזה יהיה כל כך כואב.

      וכל כך יפה.

        24/5/07 11:23:

      זה היה כל כך קל...

      רק ליראות את הבעתה הענוגה עם הסיגריה

      ובלי להכיר אותה כלל

      יכולתי להגיד לך למה היא התכוונה שאמרה "ההרים, ההרים".

       

      לא לכולם היכולת להתענג על הרגעים הקטנים של החיים.

       

        24/5/07 11:08:
      מרגש. לפעמים הדברים הפשוטים הם היפים והברורים.

      כ"כ כואב. כ"כ יפה. כ"כ מרגש. כ"כ עצוב.

      ומעל לכל כ"כ הרבה אהבה.

      ארכיון

      פרופיל

      יורם עבר-הדני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין