דפנה עבר-הדני. 1940-1997 לרגל עשור למותה.

התמונה שמופיעה בראש הפוסט הזה צולמה בשנת 1959 או 1960, תשע שנים לפני שנולדתי, כשאמא שלי הייתה כבת 19. היא מתענגת על סופה של סיגריה, בעיניים חצי עצומות, ויש בה חן וחיוניות כפי שיש אולי רק לבנות 19.  

שלושים ושבע שנים מאוחר יותר. חמש בבוקר, אוויר ירושלמי קריר ויבש בהוספיס בהר הצופים. מהמרפסת הצרה מזהיבים הרי יהודה הטרשיים לקראת זריחה ירושלמית קרה. צינת הלילה ניקתה את האוויר לחדות מושלמת, ואני מביט בעיניים טרוטות בנוף שפרוש מולי כמו בציור של צליין מהמאה השמונה עשרה. אמא לידי, בכיסא גלגלים, עטופה בשמיכת צמר כחולה לבנה ובשוליה הכיתוב "בית החולים האוניברסיטאי הר הצופים". היא בת 56 וחצי ואני יודע שלא תגיע ל-57.  

אני מגיע אל הבוקר הזה אחרי לילה הזוי של שיחות שכולן פילוסופיה פרקטית עם האחות מלי שמגיעה פעם בשבוע מבית שמש ועובדת משמרת אחת בהוספיס "לא יותר אבל גם לא שנייה פחות". מלי היא אישה קשת יום, לבושה פשוט, שמתעקשת לעבוד קרוב למוות כדי לשמור על פרופורציות. "זאת לא החלטה כזאת דרמטית, היא אומרת, זה כמו שמחליטים פעם בשבוע לעשות ספורט כי זה עושה לך טוב. אחר-כך כשבעלי מעצבן אותי והילד לא עשה שיעורים, אני יודעת שבסך הכל יש לי מזל והחיים שלי טובים."

היומיום המהפנט של המקום שמגיעים אליו כדי למות בשלווה, העביר אותי לבועה של  תחושות לא ברורות, לזמן שמתקתק בקצב הרבה יותר מהיר והרבה יותר איטי בו זמנית. כאן אין תרופות שנועדו לרפא. התרופות היחידות ניתנות כדי לשכך כאבים. "כשעבדנו בפנימית," כך מלי, "עם כל מיני זקנים, כל היום היינו עושים החייאות, גם לאנשים שכבר אין שום סיבה להחיות אותם. אחד הדברים שאני הכי אוהבת פה זה שאין החייאות. לא נלחמים כשאין סיבה. לפעמים בחיים צריך לדעת מתי לעזוב".

ולמרות האווירה המוזרה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממנה, החולים צוחקים, וכועסים ומעשנים וחיים. מסתבר שגם לדקת חיים יש כוח.  

הדקות עוברות והשמש עולה והזהוב של ההרים מצהיב והופך פחות ופחות מפויס, ואמא מביטה קדימה אל ציור הנוף במבט מזוגג, מסומם מרוב משככי כאבים שהמינון שלהם הלך וגדל בימים האחרונים. מבטה נודד ספק אל הנוף ספק אל עיקולי המתכת של המעקה הירושלמי הצבוע שחור או אל הפרחים האדומים והלבנים בעציץ הגרניום המטופח שתלוי לה מעל העיניים בשרשרת חלודה. בדמעות מטושטשות היא מזיזה טיפה את הראש המוטה ממילא הצידה, ואומרת בדיבור המרושל, העייף, שהשתלט עליה לאורך התדרדרות המחלה: "ההרים ההרים".  

אני מביט בעיניה המזוגגות המרוחקות, מחפש את מבטה, של האישה שמילים היו כל חייה ועתה היא יכולה בסך הכל לחזור פעמיים על מילה אחת. אני נותן לה יד אבל אחיזתה מרושלת אפילו יותר מדיבורה. ידה מונחת ואולי טיפה זזה אבל היא אינה יכולה למלא פקודות מהמוח. אמא משובללת בבועה רחוקה רחוקה. אחרי שתי המילים האלה, ההרים ההרים, היא לא דיברה יותר באותו יום, וגם לא בימים הבאים במיטה בהוספיס של הר הצופים, עד שנפטרה שבועיים אחר-כך.

אז לא עסקתי במילים, אולי הייתי יותר משובלל ממנה.

אבל שנים אחר-כך נזכרתי ברגע ההוא וניסיתי לייחס למילותיה האחרונות של אמי משמעות ראויה, בכל זאת, אלה היו המילים האחרונות שיצאו מפיה. מה היה בהם בהרים הירושלמים בזריחה? אולי היא דיברה על הרים סמליים, על קשיים טרשיים, על חלומות?  על הצורך לכבוש את ההרים כי הם שם? אחרי שורה של תיאוריות טורדניות הבנתי שהמשמעות הייתה פשוטה הרבה יותר, פשוטה עד כאב. ממש כמו תינוקת שמגלה את העולם, בתוך ערפל התרופות והפחדים מהמוות המזדחל, היא פשוט ראתה את ההרים והם היו יפים והיא רצתה לציין את זה.

היא צדקה. ההרים באמת היו יפים.