אז ככה נראה שינוי כיוון בחיים. מאחורי המשפט העלום הזה, המעורפל, שאינו ברור לסביבה ולעיתים גם למי שאומר אותו. (כלומר לי) בגיל 32 וקצת, החלטתי לשנות תחום. באופן סופי ומוחלט לעזוב את אזור העיתונות והחדשות, מקצוע שמאוד אהבתי ומאוד רציתי, אבל המציאות חזקה מכל דמיון ורצון והבנתי שהרצון הוא לחיים שפויים עד כמה שניתן במיוחד כאשר מדובר במדינת ישראל. 

ארבעה חודשים מאז הפוסט האחרון, שסיפר על עלילות פגישה שהייתה לי, ומובן שמאז עברו המון מים בנהרות שונים. זרם אחד היה באילת, אחר היה במיני מערכת יחסים (סוערת לפחות מבחינתי) בירושלים. עכשיו הם נראים כל כך רחוקים, למרות שעברו מאז קצת יותר מחודשיים.

לא היה לי חשק לכתוב, לא חשתי צורך לספר. רציתי להתמודד לבד. גם את הפוסט הזה אני מעלה אחרי לבטים. וכעת, הגלגל שוב מתחיל לנוע. האמת היא שהוא נע כל הזמן רק הכיוון, נתון לפרשנות. (או בנוסח פסיכולוגי מתון: איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5-10 שנים?) ועכשיו הכיוון: טיפול במים.

בשיחות טלפון עם בחורות, אני מנסה להסביר למה. מה פתאום, מה קרה? למה עזבתי אחרי שנתיים וקצת, למה לקחתי מאה ושמונים מעלות מעולם כל כך פעלתן ולעיתים זוהר (או שנראה כזה). הרי זה עלול לשדר חוסר יציבות, לא? אבל אני בשלי, בהגיון שלי ומי שתרצה שתקבל כך את כל החבילה.  

אז ככה נראה שינוי כיוון בחיים, יותר נכון אולי ככה מרגיש. באמצע יום העבודה הסטודנטיאלי שלי, בבית הקפה שבקניון, אני רואה את הסביבה והקהל. זוגות זוגות הם באים לשם. משפחות, נשים בהריון, נשים עם תינוקות. יוצרות פרלמנט. "היום היא נרדמה פעם ראשונה לבד", אני קולט בחצי אוזן שיח אימהות תוך כדי פינוי מגשים מאחד השולחנות. "שמעתי אותה מדברת לעצמה", היא מוסיפה בהתרגשות. בפינה אחרת, עומד זוג. הם נראים טוב ביחד, מאושרים. היא נשענת עליו. ידיו מלטפות אותה ברוגע ולאט, אני משתדל שלא להסתכל.

אז ככה נשמע שינוי כיוון בחיים. להסביר בארוחת ערב משפחתית, שבגילי המופלג, 32, אני לא עורך ניסויים בשאלה "מה אמיר רוצה להיות כשיהיה גדול". ועכשיו אני ממשיך לגלגל הלאה את הגלגל. קדימה, קדימה.