חילונית מאוד. צנועה מאוד. קצרה מאוד.

הוא תכנן אותה לפרטיה. הושמע שיר, הוקראה תפילה קצרה, הארון הורד והעפר נערם. אחר כך ישבנו שם, בחלקה היפה, ושמענו על הימים האחרונים, על המחלה, על המאבק.

השיר שהוא בחר להשמיע, כשעמדנו מול הארון היה 'חד גדיא' של חווה אלברשטיין. מזמן לא שמעתי את השיר הזה, אבל אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו, אי שם בסוף שנות השמונים, עם האינתיפאדה הראשונה משתוללת מסביב. היה, ועדייו יש, בשיר הזה משהו דרמטי ורב עוצמה. אז, לפני גיוס הוא גרם לי הזדהות עמוקה.

בהתחלה, זו נראתה כמו בחירה פוליטית מאוד, מיושנת כמעט.

אבל כשהמילים המתארות את מעגל המוות נשמעו שם, בבית הקברות (היה שקט מוחלט וכבד) הן נטענו משמעות אחרת, וכשאלברשטיין שרה בקול החם שלה:  "הייתי פעם כבש וגדי שליו/היום אני נמר וזאב טורף/הייתי כבר יונה והייתי צבי/היום איני יודעת מי אני" זו הייתה פוליטיקה - אבל לא רק. הרי זה לא רק שיר על האינתיפאדה וזה איננו רק שיר על כיבוש (עשרים שנה או ארבעים): זה שיר על עוורון ועל הונאה עצמית. על הטרגיות שבחוסר ההבנה מי אתה ולמה הפכת.

לפני כמעט 20 שנה, כשהשיר הזה יצא, אנשים היו מזועזעים. הוקיעו את אלברשטיין, נזפו בה וירדו לחייה, ואז, משונה ומוזר ככל שזה ישמע, הפוליטקאים אסרו על השמעת השיר ברדיו. 

לא רצינו לא לשמוע ולא לראות. 

אנשים כמו ברוך קימרלינג זכרו לברכה התעקשו שנראה את מה שאנחנו לא רצינו. זו הייתה עבודת חייו. חשבתי על זה שם, מול הארון: היום, זה נשמע כמעט בנאלי, היום אנחנו כבר יודעים שאנחנו זאבים טורפים, ואז לא נתנו לשמוע את השיר הזה.

ומה שחשוב הוא להבין ששנים ארוכות אנחנו מסרבים לראות. ואז, כל פעם מחדש אנחנו התעוררנו כמו מאיזה חלום למציאות של בלהה. 

הכל מונח לפנינו, ואנחנו מסובבים את הראש.

אני לא מדבר על הפרשנות לעובדות. אני מדבר על העובדות עצמן. מהן אנחנו מתעלמים. צריך וחשוב להתווכח על הפרשנות, אסור להתעלם מהעובדות. 

העוורון הזה הוא לא חד צדדי והוא לא רק בעניין הזה: השמאל לא רואה והימין לא רואה. אנחנו מדלגים על זוועות הכיבוש  כמעט כמו שהתעלמנו מתחמנותו הרצחנית של ערפאת. נורות אדומות נדלקות מכל עבר: שחיתות ופערים חברתיים, ארבעים שנות כיבוש וקסאמים. אנחנו מדפדפים בעתון.

רק אני חש שנהיינו עוורים יותר וטפשים יותר בעשרים השנה האלה?  ששוב ושוב אנחנו מעדיפים את הטיח על פני המבוכה? שנגמר המקום לדיון הגון, לברור ראוי, לוויכוח דעתני? רק אני מרגיש שאנחנו מסתגרים מפני העולם, מגיפים חלונות ותריסים ומעדיפים לשקוע באסקפיזם בלתי מתפשר? זה רק אני?

ומה אנחנו לא רואים עכשיו? ממה אנחנו מתעלמים? ומי, במקום ברוך, יראה לנו?

אסור להפסיק לחפש. צריך לזכור שאנחנו לא רואים את האסון הבא ואת הבור שלפנינו - 

צריך להאבק להדליק אור.