בתמונה היה זוג צעיר ותינוק. תינוק שמנמן, בן שלושה חודשים. אמא שלו מחייכת בביישנות, אבא שלו נפוח מגאווה. אוגוסט 1947. שניהם אודים מוצלים, במלא המשמעות של המילה. היא איבדה את הוריה ואת העולם כפי שהכירה, הוא איבד אשה וילדה. בלתי נתפס.

בכל שנה בערב חג השבועות אנחנו עורכים פיקניק. פיקניק משפחתי.

המשפחה שלה, של האשה הצעירה מהתמונה כללה תשעה אחים ואחיות. כולם בדרך נס הצליחו לשרוד ועלו לארץ ישראל. ההורים הגיעו לאושויץ בערב חג השבועות. באותו היום הם גם נרצחו.

הפיקניק הוא מאורע משמח מאוד, בני המשפחה מקפידים להופיע כל שנה, להביא את הכלות והחתנים ואת התינוקות החדשים שנולדו השנה. בכל שנה יש עוד תינוק, דור שלישי בארץ.

אני מביאה בואיקוס. לחמניות גבינה שנאפות מוקדם בבוקר. יש בלינצ'ס, יש עוגת שכבות הונגרית (עם ריבה ושוקולד) ויש מאפה של קמח תירס, שמיר וגבינות (לא מלאי, יש לזה שם אחר...). ותמיד יש פירות טריים, פירות ראשונים של הקיץ. ובורקס.

והילדים משחקים בחול, ביד אחת מעדר צעצוע ביד השניה אבטיח נוטף.

תמצית התום הילדותי. כאילו אין בעולם אלא אבטיח אדום ביום קיץ חם.