בדרך כלל, אני לא מהמקטרים על העירייה והחניה ולאן העיר הזאת (תל אביב) מתדרדרת ומה יהיה. גם לא  כשהאוטו זבל מתרגל נסיעה ברברס בחמש בבוקר מתחת לחלון בצפצופים מחרישי אוזניים, או כאשר עבודות השיפוצים הבלתי נגמרות הפכו כל שיטוט בעיר לטירונות חיר; ואפילו לא כשידידיי רוכבי האופניים (ואני יודעת שהמשפט הזה עומד להקים עלי פורומים שלמים ושכל העסק עשוי להסתיים בגירוש מביש מהעיר) רוכבים להם בעליצות על 15 הסנטימטרים המכונים בתל אביב "מדרכה" ומצלצלים לי בעצבנות מאחורה לאמור: " זוזי, זוזי כבר, אנחנו ממהרים" (לפני יומיים, אגב, הגדיל אחד מהם לעשות ובעוברו על פני, לאחר שככל הנראה לא פיניתי את דרכו במהירות שהשביעה את רצונו, פלט לעברי "אוף" ארוך ושורק).

אז, כאמור, על כל אלה איני מתלוננת...

אבל ראבק, 7:10 בבוקר וממש מחוץ לחלון שלי ואקום לפינוי עלים (או מה שזה לא יהיה)בדציבלים של חוף ניצנים בגמר כוכב נולד מתחיל לפעול בלי שום התראה. החתול עף בזעקה לתוך הארון ואני נדבקתי ללוסטרה בתיקרה תוך שפשוף עיניים תוהה.

במה חטאתי שמגיע לי להתעורר בברוטאליות כזאת (ומדובר בתרגול דו חודשי)? מדוע אי אפשר לשאוב את העלים בשעה הגיונית יותר בה רוב בני התמותה כבר ערים?

אנשי עיריית תל אביב - אני פונה אל הלב שלכם

הניחו לנו לחיות.