0
בילדותינו, מה היה טבעי יותר, מללכת ברגל לבית הספר החל מהשבוע השני בכיתה א' ללכת בארבע אחרי הצהריים (כי כולם ישנים בין 2-4), לחבר, שלא בהכרח יש לו טלפון, ולחזור בערב, בלי שום קשר עם הבית בין לבין. היום, לעומת זאת, כל ילד מוסע, ומנוטר בכל רגע נתון. אנו מחשיבים עצמנו כמשפחה שוויונית. גם רעייתי וגם אני עובדים, ושנינו נוטלים חלק שווה בגידול הילדים, או כך לפחות חשבתי לתומי עד לאחרונה. למעשה, השעות שעוברות מהזמן בו נאספים הילדים מהגן ובית הספר, ועד שאני מגיע הביתה, היו עלומות מבחינתי וכל מה שקרה בהן היה מעין חור שחור. הילדים ואמא, יצרו חיים בתוך חיים, מין כת סודית, עם כללים וטקסים שזר, במקרה זה אבא, לא יבין. הכל השתנה יום בהיר אחד עת הודיעה לי רעייתי שהיא מתעתדת להיעדר מן הבית למשך שלושה לילות, ולכן שעות אחר הצהריים, מועברות לאחריותי הבלעדית. "תרשום" אמרה השתחייה, ופרצה בצחוק כשהבאתי פתקית ועט. שעה וחצי ושלושה דפים מלאים מאוחר יותר, התחלתי לברך את ישיבות אחר הצהריים הארוכות במשרד. ראשית חכמה, יעצה לי זוגתי, תצא לדרך עם מיכל דלק מלא. בשלב ההכנות השני, ובהתאם להמלצתה, הכנתי טופס אקסל במחשב שבו שיבצתי את כל המטלות, ההסעות, חישובי דרכים, רמזורים, פקקים ושאר בלתמי"ם. נפרדנו הילדים ואני מאמא, ראינו את המונית מתרחקת במעלה הרחוב, ומיד לקחתי את הילדים לתדרוך קצר: "כיוון שאתם כבר מורגלים בשגרת אחר הצהריים, אני מצפה לשת"פ מלא כדי שנוכל להצליח יחד להגיע לכל מקום בשלום. יש לנו לו"ז לעמוד בו. קבלו חזל"ש". הקטנים הנהנו בחוסר אמון, ופנו לדרכם. למחרת, כדי לא להיכנס ללחץ, הגעתי לגן של הקטנה חצי שעה לפני הזמן, וחיכיתי ראשון ליד השער. בשלוש וחצי שיחררו אותה. נכנסנו לאוטו, סימנתי וי ראשון והנעתי. אחרי מאה מטר פרצה הקטנה בזעקות שבר. כל מה שהצלחתי להבין זה שהיא שכחה משהו מאוד חשוב בגן. חזרנו אחורה, והיא רצה לתוך הגן, יוצאת חמש דקות מאוחר יותר עם ציור. לא נורא. חמש דקות זה סביר. "אבא" פתחה הילדה "זה בשבילך, נכון יפה?" העפתי מבט קצר שיבחתי והנעתי. "רגע, אבל לא ראית את הפרח שציירתי. הנה" התעקשה הזאטוטה לספק הסבר מפורט על כל משיכת מכחול. לבסוף שילבתי מהלך, ונסענו. כשחזרנו לגן חמש דקות מאוחר יותר, כדי לאסוף את המעיל, כדי שאמא לא תכעס, כבר התחלתי לגלגל בראשי את מפת האיזור כדי למצוא דרכי קיצור, לתחנה הבאה. שני הגדולים חיכו מיותמים ליד שער בית הספר. סיכמנו שאפשר לדלג על ארוחת הצהריים כדי להגיע לראשון בסדרת שלושת החוגים שאליהם נסענו. בין לבין עוד קפצנו הביתה, לקחת את בגדי הג'ודו, והבלט, להתקשר לשש חברות, כי אף אחת לא בבית, ולהדוף שתי חברות שהגיעו לדלת בלי הודעה מוקדמת. טבלת האקסל התמלאה בסימני וי, כשאני מאבד בשלב מוקדם יחסית כל מעקב אחרי פיזורים, איסוף, הסעות, חוגים וחברים. בארוחת הערב התלונן הגדול שבלט זה כבר מזמן לא הקטע שלו, והקטנה בכתה שהמדריכה כעסה עליה כי הגיעה לחוג בדיוק עם סיומו. היום הראשון מאחורי, רק עוד שניים נותרו. דיווחתי באדישות לזוגתי שהכל התנהל על מי מנוחות, התקלחתי וצללתי למיטה. ובכל זאת משהו הציק לי. קפצתי כנשוך נחש מהמיטה נכנסתי לאוטו, והתנעתי. כשהגעתי לאסוף את האמצעית, באיחור קל של כמה שעות, מילמלתי התנצלות קלושה על בעיות בטבלת האקסל. "זה בסדר אבא" היא אמרה "עכשיו אני מבינה את סבתא כשהיא מדברת על לשבת לבד בחושך"... |