כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    רם. רם זה אני. פרק ז.

    0 תגובות   יום שני, 19/5/08, 12:33
    זרי הפרחים על המשוריינים שלצד הדרך יבשו מזמן. עוד בקיץ ראה אותם וכבר אז נראו לו מיותרים להחריד. היה בהם משהו מרגיז, צבוע. מגני דוד צבועים שחור. סרטי אבל שחורים קרועים. איש אינו טורח להוריד אותם אחרי שמילאו את תפקידם ביום זיכרון. איש אינו עוצר לראות מה כתוב על הזרים. עומדים להם לא קרוב מדי אחד לשני מפוזרים על גלי האבן.  הגשם שטף מהם את האבק והם נראו חדשים, נקיים, לא שייכים. וכן, השיר הישן מתעורר בזיכרון בכל זאת, "זכור נא את שמותינו". על קיר הבית הגדול בצד הדרך נותרה כתובת, פלמ"ח. הראל.  שם של איש ומספר הגדוד. הייתה איזו גבורה שאפשר היה להתחבר אליה ושהייתה מדגדגת בבטן בכל פעם שהסתכל בה. בשבת הזו חלף על פני הנוף בלי להסתכל. היה עסוק בחבריו שבמכונית.בשבתות היו נוסעים לירושלים.  קודם עברו דרך השוק. קנו מעילי עור כבש. נעליים. נרות אצל הארמנים. בדים רקומים לבית. עציצי חימר. משם ירדו הלאה עד שהגיעו אל החמאם. בשבת לפני הצהרים היה ריק כמעט. הריחות של אתמול פגו. הלחות נעלמה. ריחות הכרים והמרבדים הספוגים בזיעת מתרחצי אתמול השאירה רק אד קל באוויר. לאחרונה הביא לכאן אורח אמריקאי שלו, הם נפרדו וכל אחד נעלם בחדר אחר. כשנפגשו מחדש סיפר לו האמריקאי שפגש היפי אוד נחמד עם שיער ארוך וזקן. כשהתלבשו הראה לו האמריקאי את הבחור, שהלך ונראה יותר ויותר כתלמיד ישיבה ככל שהתלבש. רם לא הסגיר לאורחו את האינפורמציה הזו, איזה סוג שלי היפי הוא פגש. בחדר הראשון ישבו יחד כמה היפים אמיתיים. ערבי צעיר שירת אותם, מזג להם תה, והכין להם נרגילות. רם מיקי ודני הסתובבו והמשיכו לחדר הפנימי, הקטן יותר. אחד ממגודלי השיער בא אחריהם, נעמד באלכסון והביט במיקי החטוב. אני חושב שעושים לך עיניים, אמר דני. מיקי המשיך לכיוון החמאם עצמו, הביט אחורנית והנער בא אחריו. שם בחושך יבדוק את הכוונות. בינתיים ניגש אליהם הנער הערבי ושאל מה הם רוצים. נרגילה אמר רם, ובלחישה הוסיף, עם כיף. לא כיף, לא כיף. אמר הערבי. דני ליטף לנער את גבו ברפרוף ורם חזר, כיף. הנער, שהיה בן 17 בערך הביט סביבו, ראה שאין איש והלך אל חדר אחורי וקרא להם בתנועת יד. הם נכנסו לחדר הקטן שם העמיד את שתי הנרגילות וממקום מחבוא בקיר מאחורי שטיח קיר הוציא כמה פירורים וערבב בטבק. רם לקח את הצינור לפיו והנער הדליק את הנרגילה. כשעמד מכופף כך העביר דני את ידו על גב הילד. הוא הסתובב כורע עדיין וחייך. דני העביר יד בתוך סבך שערו. הילד רמז לו לבוא אחריו והם נעלמו בחדר אחר, ריק ומוסתר. רם נשאר לבד. אחד ההיפים מהחדר הכללי נכנס ושאל אתה רוצה מסז' וכשדני חזר מצא את שניהם עסוקים אחד בשני בלהט. רם ראה את דני בזווית עינו וקרא לו בידו להצטרף. שני ערבים שנכנסו נעמדו ליד הקיר והסתכלו בחיוך מגורה. עוד תנועת יד וגם הם הצטרפו. נער השרות עמד ליד הפתח, שומר שלא יכנסו אחרים להפריע.בהמשך נסעו השלושה לרמאללה. שם במרכז העיר בכיכר היפה נכנסו למסעדה ששכנה בגן שושנים נפלא.הם הזמינו את מה שהזמינו תמיד. את התרנגולת האפויה בבצל ונתונה בתוך מעטפת בצק עם המון בצל וסומק. לפני זה התמלאו בכל פנכות הסלטים שכיסו את השולחן. כשביקשו נרגילה בסוף בעל הבית אמר שאין אצלו כיף, כשביקשו, אך הוסיף עוד כמה שבבי תפוח עץ מיובש או איזה תבלין דומה לטבק. כך העבירו עוד שבת נחמדה לטעמם. כשחזרו לירושלים נכנסו לזאבי לקפה, ושם פגשו עוד כמה ירושלמים מעושנים ובילו אחר צהרים חברתי ארוך. יום של כיף, אמרו וצחקו על כפל המשמעות..                                                *  כילד, התקנא ישוע בבני העשירים בנצרת. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו את התענוגות הקטנים העולים כסף. לא לקנות ממתק בשוק ומאוחר יותר, כשגדל לא יכול היה להרשות לעצמו להצטרף לשעשועי המרחץ הרומאי וגם לא את בתי השעשועים בטבריה. הוא התקנא במידת מה בחופש שהיה לרומאים. להם לא היו כל איסורי דת כמו לו. הוא הבין בחוש שהן בני תרבות שונה לחלוטין שאלוהים שלהם אם יש להם כזה, הוא פתוח ורחב אופקים. הוא מרשה להם כמעט הכל. עשירי נצרת לא היו רבים וגם לא אהובים על האחרים. הגליל היה מדולדל אחרי מרידות קטנות חוזרות ונשנות שאת תוצאותיהן שילמו בדם וכסף האיכרים ובעלי המקצועות הדלים. רוב האחרים, העשירים, היו שליחי השלטון הרומי ברובם ונהנו ממותרותיו. בניהם ניצלו את מעמדם והונם ונסעו לטבריה, עיר שכולה על טוהרת חיי רומי על כל שעשועיהם. לעתים הרחיקו עד קיסריה. ישוע התקנא בהם, בכל האחרים. הם לא היו ידידיו.יעקוב אחיו הצעיר היה חוזר לבית המלאכה שם היה יושב מבוקר עד לילה עם אביו, לומד את סודות מקצוע הנגרות, ומפעם לפעם פרק תורה אותו זכר האב הטרוד בפרנסת משפחתו. בנגריה היה יעקוב חוזר ומספר את סיפורי הזימה והשחיתות אותם שמע בעיר. ישוע ישב בבית המלכה שאותו שנא,משחק בשבבי העץ על מנת שלא ישלח לעבוד במקום אחר. היה מקשיב לסיפוריו של יעקוב שהיה הולך ובא בשוק ושומע את כל המסופר בו. מסביב רחשו חיים. אחרי שנים של הסתגפות בא זמן ההתפרקות. הכובשים והנכבשים התערבבו יותר. אנשים הרשו לעצמם לעבור כל סיג, כל מצווה כתובה. היוונים, הסורים הרומים, כולם התערבבו אלו באלו בחגיגותיהם. ניטשטשו הגבולות. גם היהודים הצעירים  נכנסו לקלחת, בעיקר אחרי הסיפורים שהגיעו מירושלים ובני המשפחות הטובות שם. כולם החלו לקחת חלק בצורת החיים המשעשעת שהביא אתו הכובש.לאט לאט התמלא ישוע סלידה מהחופש אותו נטלו להם האנשים. כל סיפור חדש שהגיע לאוזניו היה מקומם אותו יותר.הוא קינא בהם, בז להם ומרחם עליהם באותה עת. הוא טיפח את האיבה, והצניע את הקנאה. רוצה היה פעם אחת להצטרף למסע תענוגות קצר בטבריה, אך הרעיון להיכנס למרחץ, עירום ועריה, הוא בגופו הצר הארוך, הרופס, חסר השרירים אל בין החיילים ברומיים או הגרמאנים של הורדוס, יחד עם בני העשירים שכולם חסונים היו. כולם עסקו בהתעמלות התגוששות ופיתוח גופם. לא, הוא לא היה מעיז. לאט התקרב אל כמה מצעירי המקום והתיידד אתם. היה בא בבתיהם, הפך להיות השעה הרצינית של חייהם. היה מקשיב בסלחנות לכל סיפורי חטאיהם ותמיד מצא מלה להפיג את האשם שלפעמים היו נתקפים בו, בגללו. כשהיו מציעים לו להצטרף אל אחד ממסעותיהם הליליים היה מסרב בהתחמקות. לעתים רחוקות צחק. תמיד רציני ונוגה. בדרך שכזו הפך להיות שומר המוסר שלהם. בלי להטיף נגד, מבלי ליצור איבה נגדו. עם הזמן הפך להיות ער יותר לקולות הטבע, בסיוריו בחורשות לבדו. הוא התחיל להכיר עשבי מרפא. להכין שיקויים שהרחיבו דעת. דברים החלו מתרחשים מעצמם. הוא הלך ושקע בהזיות. הטבע האלוהי החל מעסיק אותו.  התחיל חולם נסתרות.כמה חם היה בירושלים באותו פסח. להט החמסין, היובש. לעמק אליו הוליכו אותו לא הגיע ריח המקדש. הבשר השרוף שם קורבן לאלוהים. גם אני הייתי יכול להיות שם, חשב, אלא שאינני יודע עוד אם הוא קיים.כל הדרך בעת שנשא את הצלב הכבד נטפה זיעה והתייבשה מיד על פניו. אנשים צחקו ממנו. בירושלים אפילו הנשים לא שלחו אליו חיוך אחרון. ממילא לא היה רואה. לא זה מה שהעסיק אותו. הוא נפל וקם והמשיך בצעידת המוות שלו. כל הדרך עד לעמק. קשה לצעוד באבק הזה של ירושלים. הזיעה הפכה לבוץ קר על פניו.  באחת הנפילות נשלחה יד חומלת וניקתה את פניו. יותר לא זכר כלום, עד לעמק. עד סוף המסע. 
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין