0

22 תגובות   יום שני, 19/5/08, 14:57

בשבת, אם הייתי מגיעה לפניה לסבתנו המתוקה והמקסימה, הייתי מחכה לה קצרת רוח. כשבאה, חיכינו דקותיים של נימוס עם קוצים בתחת, וברגע שאפשר היה דהרנו לדרכנו, "יוצאות לסיבוב". היינו מקיפות את השכונה, לא מקפחות אף עץ שסק שבדרך. מכל אחד מהם היינו מורטות פירות, ועל זה של סבתא היינו גם מטפסות להנאתנו. רק שתינו. היתר יכלו רק להתבונן בנו מלמטה. עד היום, כשאני רואה עץ שסק אני מחייכת. את יודעת את זה?

היינו יכולות להסתגר שעות על גבי שעות בחדר ולדבר - לבד, בלי הפרעות. קצת פושטות על ארונות הבגדים, קצת מרכלות, קצת מכינות קפה לאמהות שלנו... אוקיי, לא בדיוק קפה למרות שזה היה שחור... אבל יותר מפלפל וכאלה. האמת, הן כבר ידעו, אבל זה לא הפריע לנו להשתולל מצחוק. מרוב שלא רצינו לבזבז את זמן הביחד שלנו, היינו רצות להשתין ביחד, תחת אל תחת. ומדברות תוך כדי, כמובן.

את זוכרת את זה?

רק איתה, מכל האנשים בעולם, יש לי דיבור מיוחד. איתה אני אני כמו שעם אף אחד אחר לא. איתה אני צוחקת כמו שעם אף אחד אחר לא. זה משהו אחר, שלנו.

ידעת את זה?

באחד מהביקורים שלי אצלה, ביקשתי שתזכיר לי איך (בנהיגה) יוצאים מהרחוב, לכביש הראשי. בדרכה האופיינית כשאמרה "ימינה", הסתובבה ימינה, ואז "שמאלה" וכך עמדה והסתובבה בכניסה לבית, על הכביש. מובן שמרוב צחוק חזרתי פנימה לביתה כדי להשתין...

זוכרת את זה?

רציתי שהפוסט הזה יהיה מחר, אבל לא יכולתי להתאפק עוד. אז מזל טוב דרלינג, בת דודי היקרה,

אני אוהבת אותך ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם!!!

 

דרג את התוכן: