קשה להעלות את שאירע על הכתב ובכל זאת..

עם כניסתי לכיתה א', סומנתי ע"י המורה.

לא יכולתי לדעת אלא בשלב מאוחר יותר מה "הדליק" אותה.

מההתחלה התעמרה בי המורה והשפילה אותי כל עת שיכולה היתה.

זה התחיל ב:"שלום ילדים, ירון החוצה"..המשיך בסכסוכים יזומים על ידה ביני לבין שאר ילדי הכיתה.

האמת? ידעתי קרוא וכתוב לפני הכניסה לכיתה א'.

אפילו רצו להכניס אותי ישירות לכיתה ב', אולם נמנעו כי חשבו שהפער עם גדולים ממני,

לא יהיה ניתן לגישור.

למורה היתה בת מונגולואידית,

 מה שנקרא לאחרונה תסמונת דאון.

ייתכן שזו היתה הסיבה שהייתי לה כסדין אדום,

ילד מחונן, מאובחן, היודע קרוא וכתוב,

בעוד בתה נאבקת כל העת למעט תקשורת בה חפצה.

עם הזמן העניין הלך והחריף,

זכור לי כי פעם התלונן אחד התלמידים כי משהו חסר בתיקו.

המורה קראה לי לבוא עם התיק לפני כל הכיתה, רוקנה את התיק שלי,

ומי שלא מצאה מאום הפטירה: זה אמנם לא כאן אבל ירון גנב את זה.

חיי החברה שלי היו רעים. מי רוצה להיות חבר של "מוקצה מחמת מיאוס".

תמונה קשה במיוחד זכורה לי אי שם מ1972, יום שישי היה זה כמדומני,

ביה"ס היה כמרקחה, משהו נורא קרה ואנחנו לא ידענו,

רק הרגשנו.

המורה שלחה אותי להביא עיתון יומי מהקיוסק הסמוך לביה"ס.

קניתי העיתון ומקריאת הכותרת התחלתי לבכות ללא מעצורים, ילד בן 9 ,

שרואה מול העיניים. "11 ספורטאים ישראלים נרצחו במינכן ע"י טרוריסטים".

לא ידעתי את נפשי,  רצתי בחזרה לבית הספר בתקווה שאם אתן למורה את העיתון,

הסיוט ייגמר.

אין לי מושג מדוע, אולם כל אותו הזמן, 3 שנים ומשהו ליתר דיוק,

לא סיפרתי מה קורה לי בבית.

לא יודע מה היו הסיבות הפסיכולוגיות לכך,

האם רגש הבושה/אשמה אפף אותי בצורה חזקה,

או שמא, לא הייתי בטוח שאקבל את אותה התמיכה לה הייתי זקוק.

בתחילת כיתה ד' לא יכולתי יותר

קמתי בבוקר ואמרתי להוריי שאני לבית הספר הזה לא חוזר ויהי מה!

הלכתי אותו יום עם אבי לעבודה, נתנו לי לעבוד במחסן,

ארזתי תקליטים חדשים מהמכבש לעטיפות והרגשתי על גג העולם.

לשמחתי,

עברתי בית ספר והתקבלתי ע"י מורה מדהימה,

שבאופן מקרי או לא נולדנו באותו יום והיא הצילה את חיי.

שנים לקח לי להתגבר על אותם מאורעות,

לפעמים מרגיש שלא על הכל התגברתי.

כששמעתי שהמורה מביה"ס הקודם נפטרה,

צעקתי יששששששששששששששש.

זו היתה הפעם היחידה ששמחתי שמישהו מת.

ולהורים שביניכם,

אם הילד שלכם לא מזמין אף פעם מישהו מהכיתה,

וגם לא מוזמן. בידקו היטב מה קורה לו/ה.

הסיפור כל כך קשה לי גם היום שאם הייתי חושב להעלות איזשהו קטע מוסיקלי,

שילווה את השנים הנוראיות האלו,

הייתי מעלה רקוויאם (בטח של ורדי).