כותרות TheMarker >
    ';

    lean on me

    ראיתי פעם סרט שנקרא lean on me. הסרט היה מקומם למדי, אך את הכותרת אני לוקחת איתי לכל מקום.
    הבלוג הזה הוא מעין ראי לנפש. קופסת תכשיטים שניתן להניח בתוכה מחשבות ורגשות המבקשים להם דרך החוצה, מחפשים אפשרות למצוא להם פה וצורה, ואינם יודעים איזו עין תשזוף אותם, ומתי, ואי מי, יגיב להם אם בכלל. הכתיבה מקלה מאד, מסייעת להרגיש ומסייעת לחשוב. הידיעה שאי מי עשוי לראות את הדברים יש בה מן ההצצה למקום אסור, מן המשחק בין הראוי והלא ראוי הדרים בכפיפה אחת. . .

    0

    בעבודה, רק בעבודה.

    1 תגובות   יום שני, 19/5/08, 19:19

    היומיום שלנו מורכב משמיכת טלאים, מפאזל, מחלקים חלקים המשתבצים אלה בצידם של אלה, לעיתים אפילו מתערבבים מעט.  הבית - עם כל האהבות, המחוייבויות, הגעגועים  והיציבות שהוא נושא בקרבו ,המשפחה  שבמעגל השני (שבעבר היתה המעגל הראשון, ואפילו המעגל היחיד ) , החברים הרבים , והעבודה, וגם כאן זה עולם ומלואו אנשים, מחוייבויות, תחומי עניין מגוונים  ושונים,  אבל הכל משתלב ביחד, הכל נארג זה בזה בזה בזה בזה..... והנה נסעתי לשלושה ימים לעבוד. עבודה בלבד. עבודה בבוקר, עבודה בצהרים, עבודה בערב, עבודה בלילה. בלילה זה כבר "בהתנדבות" . חוזרת לחדר, וחושבת על מה שיהיה מחר ומה שהיה היום.

    פתאום שיחת הטלפון עם הבעל היא שיחת טלפון עם עולם אחר, רחוק , לא שייך.

    כאן להתנהלות היומיומית יש טעם אחר , יש צבעים אחרים, וכולם אך ורק צבעים של עבודה. כאשר אני בשיגרת עבודה יומיומית, אני מתקשרת עשר פעמים ביום ומנג'סת. כאן, בקושי פעם אחת, וגם זה נראה לי לא קשור. השקיעה הזו בתוך עולם של עבודה עבודה עבודה מאפשרת לי מצד אחד להתבונן בסבלנות , לאט, בלי לחץ, בפרטים הקטנים. להתמסר. לשבת בשיחה בלי לחשוב מה צריך לקרות אחר כך , מתי יש טיסה, מתי  צריך לרוץ. מצד שני אני מפסיקה להיות אני .  אני קיימת רק , אך ורק בפן הזה של עבודה , של לתת ולא לקבל , של להקשיב להביט ולהריח, כדי לתת משוב, והכל במסלול אחד בלבד המורה שרה. המדריכה שרה. המרצה.  הקיום המונוליטי הזה הוא כל כך משונה, כל כך מוזר. כל כך אחר.  אני מנסה לחפש בעיניים משהו שאינו רק עבודה כדי להרגיע את העין, ואין.

    איזה מזל שאני נהנית מן העבודה , אני מרגיעה את עצמי, זו עבודה שאני בחרתי בה, שאני מתפתחת בה, שאני מאד אוהבת. ואז אני ונזכרת בדיאטה של סטייקים שניסיתי פעם , בתקופה שמאד מאד אהבתי סטייקים..... עכשיו אני מבינה עד כמה חשובים האיזונים האלה, רק בבית? לא תודה. רק בעבודה? לא תודה. רק עם המשפחה (השתגענו?) כל היום וכל הלילה עם חברים? נו באמת. אבל הצירוף הזה של הכל ביחד , הוא  שנותן לנו את הטעם המיוחד של החיים, וכל אחד מן המרכיבים נושא עימו את טעמו שלו ואת המירקם המיוחד שלו, ולא, אי אפשר לוותר על אף אחד. אמרתי שאני לא מתגעגעת? אוףףףף כמה אני מתגעגעת...

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/08 18:18:

      והצירופים עליהם דיברת הם מאוד דינמיים

      ובתקופות שונות של החיים מקבלים גוונים שונים ומחליפים צבעים.

      אני יכולה לומר כי חיי היו מאוד מגוונים,

      לטוב ולרע.

      הטוב היה מעולה.

      הרע - היה שחור.

      אבל מה שהסתבר שהצהוב והכתום יכולים לדחוק את השחוראם מאפשרים להם,

      והמעגלים שוב מתבהרים.

      ארכיון

      פרופיל

      ש.ר.ה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין