החלטתי לכתוב על שתיקה.אפילו לי זה היה מוזר לכתוב על שתיקה. הדבר הנכון ביותר שהייתי יכולה לעשות הוא לכתוב את המילה "שתיקה" באמצע הדף. לפני המילה ישנו השקט ולאחריה. יותר מכל אולי היה זה נכון להשאיר את הדף ריק, אבל אז אולי הניקיון הלבן היה זועק יותר מכל.

הנפתי את הדף הלבן הזה, הוירטואלי מודה בכניעה שלי, מצהירה ששקט זה לא אני, אבל אני חייבת את זה לעצמי.געשתי מבפנים, אבל מבחוץ פניי שבדרך כלל סמוקות מחום האביב הקייצי היו חיוורות.זהו! אמרתי, היום אני בשקט. היום אני בטקס ויפסנה אישי. היום אני ומיטל בשקט. רק חוש אחד פעיל, השמיעה.

כולם מנסים לדבר איתי. לפתות אותי להגיב. אני נושמת, סופרת עד 10 וגוערת בהם בנשימה עמוקה יותר וקולנית. כל עוד הגה לא נשמע מפי או עיצור, הכל עובר.בחנתי את התנהלות השיחה של חבריי מהצד. כל כך רציתי להגיב, להתפרץ לשיחה, אבל לא, היום אני ביום ללא דיבור (על משקל יום ללא עישון).

הוא אמר שאני לא יכולה לשתוק אפילו לרגע. רגע זה זמן לא מוגדר. חבל השתיקה כן מוגדרת וכל קול שובר אותה בבירור.עצמתי את עיניי. עכשיו אני מאזינה לרחשים, לצלילים ולאנשים סביבי. לא משנה מה יגידו. אני כאילו לא הייתי שם. אני לא מדברת משמע אני לא קיימת? או שמא השתיקה שלי חיזקה את קיומי בעינייהם?

לכתוב היה מותר לי רק לעצמי. מותר היה לי להנהן בראשי כששואלים אותי שאלות כן ולא.היתה אופציית חרום. אם יש מקרה חירום ממש, סכנה למישהו שיפגע אז מותר לי לזעוק את המילה "זהירות" ואת שמו של המסתכן.לא קבעתי את החוקים וגם לא אהבתי אותם כמובן אבל הגיע היום ליישם. אשא בדין.

קשרתי כאילו את לשוני לחיקי, למרות שלא שכחתי אותך ירושלים שלי. בחנתי את שפתיי שדבקו זו לזו מיובש ואי תזוזה. ליקקתי אותן פן יתנוונו והתחלתי להזיז קצת את הלסת מדיי פעם שלא תנשור או תיתקע.מעולם לא חשבתי על הסבל הגדול של השתיקה. מה עושים אלו השותקים חיים שלמים? אני שתקתי עד גיל 18. מאז לא הפסקתי לדבר לרגע.

המילים שלי עולות לי הון בכל דרך אפשרית. חבל שלא משלמים לי על כל מילה שלי. אולי יום אחד כן יעשו כן.בנתיים אני משלמת לחבריי בשתיקה, עונש על השנים שלא הקשבתי להם.

אני חולה. זה מה שעבר לי בראש. כל המחשבות האלה המתבשלות שם בראש וממשיכות להתערבל כמו בגדים כה מלוכלכים במכונת כביסה שלעולם לא יהיו נקיים מספיק לצאת ממנה.המחשבות תקפו בהתחלה בהרסניות ממש. ראשי הרגיש כבד ונלחם בשובבות האלה, המחשבות עם המילים. לאחר שעה הן נרגעו, הבינו שעכשיו גם הן דינן להישאר שם, להיטמע בשקט.

אין לישון. אנחנו נשארים בהכרה. השקט חייב להישמר, חייבים לוודא שהוא נשמר. אילו הייתי נרדמת יכולתי לחלום שאני מדברת ולהנות מזה בחלום. לא, אין אופציה כזאת, זה אסור. זה חטא לכל דבר. הקשבתי לרעש הטבעי של מגע העור של ידיי זו בזו. הקשבתי לרוק שבפי שמחלחל אל תוך חלל הפה ונבלע ויורד מטה את וושתי. העיניים הפכו לכלי העיקרי שלי. מיצמצתי בכוח, רציתי לשמוע את קול עיניי הנסגרות והנפתחות. פתאום האזנתי לגוף שלי. לתזוזות הכי טבעיות ובנאליות ביחד, לאלו שאנו לא שומעים מעולם, אלא רק רואים משום מה. אם נשתוק, כמוני, נשמע.

אסור לעשות רעש שמושך תשומת לב. חשבתי אילו רעשים שרק אני אוכל לשמוע אוכל להפיק. קשה המחשבה. שמתי ידיי על אוזניי לכמה שניות והסרתי אותן. הבחנתי בעוצמות השונות של שמע.עכשיו לשקט. לשקט המוחלט. מספיק מבחני גוף.פתאום שמתי לב שהקשבתי לי. מתי פעם הקשבתי לי. הרי המילים שלי יוצאות ישירות מפי בלי הרבה סינון. רק אחרי אמירה אני תוהה לפעמים מה הן עשו בחלל האוויר.

הקשבתי לחברים שמדברים. הם דנו בענייני יומיום. לא משנה מה אני חושבת בעניין או אם זה מעניין אותי, התחיייבתי להקשיב.מדי פעם כשהיה מצחיק או מעורר חיוך מיד חייכתי. הייתי רגישה יותר לתנועות פניי, לסימנים שאני צריכה להראות לאלו שאיתי. פתאום לכל פרצוף שאעשה יש משמעות כה כבדה כי מילים כבר לא נשמעות מפי.

איבדתי את הכוח שלי. לשמשון היה זה השיער, למיטל היה זה הקול, המילים שלי שיוצאות ושוטפות אוזניים רבות ללא אבחנה.חשבתי על התינוק שמדבר בצלילים, גם זה נאסר עליי. הטבע שלנו הוא לא לדבר מילים, הטבע הוא אותות וצלילים.

מי היה מאמין שמשחק השקט יהפוך לסדר יום קשה?!

המשכתי להאזין לחברים, מבטיחה לא לשקוע יותר מדיי במחשבותיי למרות הפיתוי. כל פעם שמישהו היה רוצה שאקשיב לו היה מציין את שמי לפני. הייתי צריכה עוררות לעניין, אחרי הכל אין לי ממש תירגול. צריך לשחק פייר. לאט לאט למדתי להנות מהשקט, מהאיסורים שכמעט ולא הורגשו ככאלה נוראיים.

לקח לי כמה שעות כמובן להרגיש טבעי כמעט לא לדבר וניסיתי להוריד את מינון המחשבה שהפצירה בי כל הזמן שלא להוציא מילה מפי. ירד המינון אבל לאפס יש עוד כברת דרך.קורסים בשתיקה לא אוכל להעביר אבל בהחלט הפגנתי ידע לא רע בעניין.

איך עד גיל 18 שתקתי? רק אלוהים יודע. אני בטוחה.הענשתי אתכם בדיבור או אתם אותי בשתיקה? חבריי רגילים שאני ממלאה את חלל החדר בבדיחות רוויות בתרתי משמע, משחקי מילים וסיפורים משעשעים אודות חיי השגרתיים אך רצופים בשגיאות אנושיות שהפכו למקור בידור.מסמר הערב בטוח לא הייתי אולי הייתי הדיבל, חלק שרק ממלא חור ומחזיק את המסמר, ולהגדרתי ממלא מקום ומעודד תרבותי וחברתי, בשתיקה.

החושך ירד. הפארק החל להתרוקן. חבריי צופים בי מחייכים אליי ואני כמובן אליהם בשלל חיוכים שונים שתירגלתי היום.

שקט. מילה חזקה, חשבתי, למרות שמשמעותה היא ללא צליל והגה - ריק מהם.עכשיו מילאתי את החלל הלבן, הוירטואלי, במילים שנכתבו לצליל המקלדת ובשקט קולני גמור, מבלי ציוץ מפי. פעם הבאה שאכתוב על שקט יהיה זה דף ריק שרק הרעיון לכתוב יתנוסס בו. רוחני לחלוטין. מתנוסס ברוח החרישית.

תמה השתיקה. פערתי את פי ואמרתי את המילה השקטה ביותר בלחש אימתני שכמעט ולא נשמע: "שקט". סגרתי את פי והחלטתי שאולי בקרוב אנפוש בעוד יום שקט אבל אולי כדאי שאחשוב יותר בכיוון שינה...