אחד מכל שישה מתושביה של העיר פורטלנד שבאורגון בא לכנס שערך ברק אובמה ביום ראשון לקראת הפריימריס, שייערכו היום. אחד משישה – משמע, 75 אלף איש. זה הכנס הגדול ביותר בתולדות מערכת הבחירות הזאת. גדול אפילו עבור מועמד שכבר שבר שיא או שניים, וכבר כינס עשרות אלפים במזג אוויר מחורבן.

באורגון, השבוע, נעים יחסית. ובכל זאת – 75,000 זה לא מעט. הם באו כדי לראות את מי שהם חושבים, ולא בלי סיבה, יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. הילרי קלינטון אמנם עדיין מסתובבת, מכנסת גם היא את אוהדיה, מעמידה פנים שהכל אפשרי. היא מקווה לנצח היום בקנטקי – כשאובמה ינצח באורגון – ומן הסתם תצליח.

בימים האחרונים החריפה את הטון בשאלה האחת שעוד צריך לפתור: מה לעשות עם המשלחות של פלורידה ומישיגן. אך כל זה לא יכול להסתיר עובדה אחת: על קלינטון מדברים כעת יותר כעל מועמדת אפשרית לסגנות הנשיא – מאשר כמי שעשויה להיות מועמדת לנשיאות. הדיון הנמתח על סגני הנשיא הוא עדות לכך שהמירוץ הפנימי נגמר: ג'ון מקיין נגד ברק אובמה, זה הקרב. הם תוקפים זה את זה, מתווכחים על מהות ולא פחות על סגנון. וגם חושבים על הסגן. האם יבחר אובמה באשה, אך לא קלינטון, האם ינסה מושל שמרן, שיסייע עם קולות הלבנים ממעמד הפועלים שמסרבים להיכנע לקסם האובמאי – אולי מושל אוהיו טד סטריקלנד?

זו תהיה בחירה שיש לה שלושה יתרונות: סטריקלנד יעזור עם הפועלים, יעזור עם מדינת המפתח אוהיו, וכתומך של קלינטון, גם ייחשב עבור בוחריה כסוג של פיצוי למחנה שלהם. אובמה יכול לבחור בעוד סגנים בעלי ייחוד אסטרטגי: מושל ניו מקסיקו ביל ריצ'רדסון יעזור עם הקול ההיספאני שאובמה מתקשה לפצח. סנטור ביל נלסון מפלורידה יעזור עם – ובכן – פלורידה. הוא עשוי גם לחפש מועמד שישלים אותו: למשל, סנטור ג'ו ביידן, מבוגר יותר, מנוסה יותר, שירגיע את הבוחרים החוששים מלשלוח את הילד בן ה-47 (כשייבחר) לבית הלבן. ואם לא יהיה זה ביידן, אולי הסנטור סאם נאן. 

אבל האפשרות המעניינת יותר הנדחפת כעת במרץ (שלשום בטורו של דיוויד איגנשיוס בוושינגטון פוסט, אבל היו רבים נוספים): אובמה והסנטור הרפובליקני צ'אק הייגל. "אמריקה, הפרק הבא", נקרא ספרו החדש של הייגל, רפובליקני שמרד במפלגתו ומתעקש שלא להודיע על תמיכה במקיין. חבר טוב - הייגל היה אחד מארבעה סנטורים בלבד שתמכו במקיין במירוץ 2000 נגד ג'ורג' בוש - שויכוח מר מפריד בינו לבין מקיין כעת. הייגל התנגד למלחמה בעיראק, היה ממבקריו החריפים של ממשל בוש, הצביע כרצונו, לא תמיד לפי הקו המפלגתי.

בעצם, דמיון רב בינו לבין מקיין עצמו: גם הייגל הוא וטרן, עצמאי, בוטה. ובכל זאת – הוא מי שמוזכר כמועמד אפשרי לצד אובמה. זה יעזור למועמד הדמוקרטי להוכיח שהוא איננו ליברל קיצוני (הייגל מתנגד להפלות וחולק על הדמוקרטים בעוד נושאים חברתיים רבים), שהטיקט שלו אכן נועד לאחד את אמריקה בדרך בלתי שגרתית. אובמה והייגל, אומרים מי שמכירים אותם, גם מסתדרים ביניהם היטב. בשאלות של מדיניות חוץ יבשר איחוד אפשרי בין השניים מדיניות הדומה יותר לזו של ממשל בוש האב מאשר לזו של ממשלים דמוקרטים קודמים, כקלינטון וקרטר. 

הנה, הדמיון כבר מפליג לאן שהילרי קלינטון איננה רוצה שיפליג. שהרי, המירוץ עוד לא נגמר – קנטקי תצביע היום, ואורגון גם. ושוב – היתרון של אובמה יזדקר לעין כל, אך גם החסרון: ככל שגדול הסיכוי שמדינה תצביע בסופו של דבר למועמד הרפובליקני מקיין – כך גדול יותר הסיכוי שאובמה ינצח בה.  כך, למשל, ממדינות שהצביעו לרפובליקנים ב-3 מתוך 4 מערכות הבחירות האחרונות (לנשיאות) קיבל אובמה כ-150 צירים, וקלינטון רק 100.

במדינות שהצביעו לרפובליקנים בכל ארבע מערכות הבחירות האחרונות קיבל אובמה יותר מ-500 צירים, וקלינטון כ-350 בלבד. היכן קיבלה קלינטון יותר צירים? בדיוק במקומות הנכונים: מדינות שהצביעו ב-4 מערכות בחירות חצי-חצי – פעמיים לרפובליקנים ופעמיים לדמוקרטים. במדינות מתנדנדות שכאלה - כטנסי ונבדה ואוהיו – קלינטון מנצחת. ובחירות, כמו שתזכיר לצירי-העל, מנצחים במדינות, לא במספר הקולות הכללי.  

ספק אם זה יעזור לה לשכנע אותם. אבל אולי תצליח לאלץ את אובמה להציע לה את תפקיד סגן הנשיא.