0
בשבועות האחרונים הבקרים ואני לא כתמול שלשום. פעם היתה לנו עדנה: היינו מקבלים זה את פני זו במאור עיניים ועליצות מבורכת. אני , מצידי, הייתי מזדרזת להסיר את הפוך, מציבה כפות רגליים על הרצפה והבוקר מצידו היה ממלא אותי באנרגייה של עשייה. היינו מטיילים בשכונה, קופצים אל מכון הכושר, שותים קפה על ספסל מטולל.
השבועות האחרונים הביאו שינוי. אני פוקחת עיניים, מציבה כפות רגליים על הרצפה וממתינה. והבוקר איננו משתף בפעולה. כל מה שקיים היא תחושת המלאות של השלפוחית. פיפי וחזרה למיטה.
וגם אחרי שעתיים נוספות כשהיום כבר כאן אני מייחלת לעוד כמה שעות של חסד מנומנם. |