אני רגילה למקום עבודה חייכני, לאנשים סביבי, לגעגועים שלא מרפים, לשגרה. רגילה להאשים את העבר הלא פשוט שלי, רגילה לא לאהוב את הילדה שבי, רגילה לחשוש. רגילה כ"כ לרצות עוד. רגילה לרעב... הכוח האינסופי של ההרגל. בלי הרעב הזה אני לבד ואין לי את מי לרצות.
הקיץ החל ואיתו הכל התחמם ורק אצלי תחושת קור שלא עוברת. כ"כ קר... הסוף ההוא לקח לי את התקווה אבל גם את היאוש. לקח את המתיקות אבל גם את המרירות.
לאן אני הולכת כשקר לי כ"כ? - אני רצה אל האש, אל הלהבות אבל הפעם נזהרת שלא להשרף.
הוא מגיע אליי, מפיג את הבדידות. מחכה שאבין, שאדע שאותו אני רוצה. ואני....אני רוצה לרצות! אני רוצה את הרעב. בראש רצות מחשבות. רגעים של אושר אותם אני עוטפת בשמיכת פוך. עדיין קר לי. טוב לי, לא טוב לי, רוצה, לא רוצה. רגעים מבלבלים. אני עייפה, רוצה לנוח. הוא מאפשר לי לנוח, הוא מושיט לי כתף. הוא כאן. לצידי. אני נאהבת. רגילה לרעב...
|