החלטתי מה שהחלטתי - ואיש לא יעצור אותי.

כבר כשיצאנו מהארץ - הרגשתי שיש לי כאב בטן בלתי מוסבר. בתחילה חשבתי שיש סיבה ביולוגית לכאב - מאוחר יותר הבנתי שאין זאת אלא שחשתי דחיה מכל הענין כבר מהרגעים הראשונים. ואז חזרנו. זה היה לאחר חודש. ואז הבנתי מה שאני מבינה עכשיו.

טילנו חודש שלם באוזבקיסטן עם שני זוגות נוספים של חברים. חודש שלם. עם כולם. ואז,

באופן ממש טבעי הוא הזמין את החברים לארוחת ערב חגיגית לסיכום הטיול כשבוע לאחר שובנו.

שלושה ימים טרחתי והכנתי ארוחה, שכל שף שמכבד את עצמו היה גאה בי.  (כולרבי עם פתיתי תפוחי עץ, גרדת לימון שום כתוש ותלתלי כוסברה. כתיתות טופו ברוטב ענבי שרדונה מהולים בגבינת פרמזן מחו"ל. המנה העיקרית כללה  ביצי שור עטופים בבצק פילו מושרים במרינדה שטבועות בה רצועות מנגו בתוך קליפות של אגוזי קוקוס.) אינני מתבישת לומר. הפגנתי יצירתיות.

ערכתי שולחן לתפארת המדינות - שסיכמו החברים בטיול הנוכחי שעלינו עוד לבקר בהן - כולנו,

בעוד כחיצי שנה. בכלל הם סיכמו: שני טיולים בשנה. אחד ארוך ואחד יותר קצר. כולנו. כלומר שלושת הזוגות. זה יהיה כמו הטיול הקודם, נוח, משתלם, זול יותר (שכירת רכב, ארוחות משותפות) ובכלל נעים לנו מאוד (מאוד!!!!) ביחד.

סידרתי את מקומות הישיבה מסביב לשולחן העגול  הנחתי את כל כלי האוכל שקיבלנו לחתונה מאמא שלו (כלים עם פרחים עדינים ופס זהב בשוליים. סרוויס מאה ושמונים חלקים. אלוהים יודע איפה היא מצאה את זה - אבל - מתנה זו מתנה , ועכשיו !!! זו ההזדמנות הגדולה).

על אחד הכיסאות הנחתי צ'ימידן ועליו מכנסי ג'ינס וגופיה.

בכיס הסינר היה פתק עליו רשמתי את תכנית הערב , את סדר הישיבה והצצתי בו לוודא שאני פועלת כפי שכתוב בו.

ליד כל אחד מהנוכחים הנחתי על צלחת פתק עם שיר מתוך ספר השירים של אגי משעול ש"התאים" למי שישב ליד הצלחת המסויימת. (נקטתי בנימה הצינית והלועגת ביותר, לא חסכתי מילים........).

ברגע זה, עם מפית ביד, מנגבת היטב את כלי הסכו"ם נעמדתי ליד כל כיסא ונשאתי נאום

כמו מתוך גרונו של היושב שם. למשל,  ליוסקה היינן מזגתי יין, שתיתי אותו, ניגבתי את הכוס ובקול בס הסברתי לנוכחים כמה יעילה היתה הפקת היין של השנה מענבי שרדונה בגוון של חיטה בשלה ובניחוח קפה קלוי ללא עפיצות ויובש בשפתיים. ליד כיסאה של אישתו נורית, הנחתי את הסכו"ם מתחת לצלחת והסברתי לנוכחים  בקול צפצפני את הקשיים שהיו לי לאחרונה עם ילד בן שש עשרה שהלשון בורחת לו החוצה כשהוא אומר למשל :חצוצרה!!

(באיזו חגיגיות היא מספרת לא רק לנו, לכולם על הפציינטים שלה - גועל נפש לא מקצועי!!!).

את הארכיטקט -  מניחה את צלחתו הפוכה,כשהוא מסביר "לנו" חיקיתי בקולו הדק והגמגמני,

מנסה להסביר לנו (מה הוא חושב עלינו, שאנחנו מבינים בבטון מזויין? טיפש!!!) באיזו כמות של בטון יש להשתמש בבניית המרתף של בית הדירות  המיוחד (איננו רוצה לגלות מי האישיות הסלבריטאית, ואנחנו בוודאי לא נתעקש. מנומסים מאוד, מאוד).

ובת זוגו  הנוכחית והצעירה(.....גרוש פעם שלישית. היא רק בת עשרים וארבע. אנחנו בני שלושים וחמש, והיא כנראה לא האחרונה).אנחנו נקשיב, נשתאה, נתלהב ונשאל שאלות של אידיוטים. והיא, המטומטמת, תתלהב מהדירה שלנו, ותשאל מאיפה הישגנו את כל שכיות החמדה (אילו לא מילים שלה). כל כך קל לי לחקות אותה, ואני עושה זאת ממש באהבה.

והנה, אני נעמדת ליד כיסאו של בעלי. איש יקר. כל כך יקר...............

אני מסירה את הסינר, פושטת את בגדי, פורעת את שערי הארוך, ולובשת את הג'ינס והגופיה. מביאה מהחדר הסמוך את הטייפ ומניחה אותו על הכיסא של בעלי. ממהרת. הוא ייכנס בודאי בעוד מספר דקות.

לוקחת את הצ'ימי'דן שארזתי.

שומעת מבחוץ את המכונית של בעלי. מתחילה להפעיל את הטייפ. בינתיים הוא משמיע מוסיקה. הכל מחושב - ויוצאת למסדרון. עולה במהירות לקומה השלישית, שם אמתין עד שיקירי

 יכנס הביתה ויצעק, יקירתי!!!!!

עכשיו, משיכנס, ישמע את דברי. דברים שלא יכולתי לומר בפניו. קצרים. לא היסטוריה. אינני מתחשבנת. אני עוזבת  אותך יקירי שכל הדברים שחשובים לך רחוקים ממני מרחק שנות אור. אין שום סיכוי שבעולם שתהיה לנו אפשרות להיפגש באיזה מקום.

לא היו לי תכניות. היה לי חסכון קטן.  אין לי דרישות גדולות. אני אסתדר. היה שלום. היו שלום חברים יקרים. אנחנו כנראה לא נצא לטיולים ביחד.

אני שומעת את הטייפ. הדלת עדיין פתוחה. החברים מגיעים אחד אחד עולים אליו(!!!!)

הדלת פתוחה. מתי יסגרו אותה כדי שאוכל להימלט מהמקום שהימאיס עצמו עלי?

הדלת נסגרה. הם כנראה מקשיבים ביחד. אני יורדת על קצות אצבעותי לרחוב, נושמת לרווחה את אויר הערב ועוצרת מונית.

הנהג שואל לאן את נוסעת גבירתי, אולם אני מתפקעת מצחוק.