פורסם ב-24 דקות

21/5/08

 שנה שלמה גרתי בבניין שלי בלי להכיר את השכנים. עד שיום אחד הופיעה אצלנו בשביל של הכניסה לבניין פחתולה שבורת זנב. היא הייתה כל כך חברותית ומתוקה, ולמרות שהייתה מלוכלכת ולא יפה במיוחד, היא הצליחה לשבות בקסמה כמעט את כל הדיירים. לא יכולתי לאמץ אותה כי כבר יש לי שני חתולים בוגרים, ואין מצב שהם יקבלו אותה. כבר ניסיתי את זה פעם עם חתולה אחרת, ואחרי חודשיים היא ברחה מהחלון בקומה השלישית.

אבל להאכיל תמיד אפשר. בהתחלה הייתי יורדת לפחתולה עם אוכל ומים רק בלילה. פחדתי שאחד הדיירים יתעצבן וידרוש להפסיק עם זה. מניסיוני, זה בדרך כלל מה שקורה ואז אני רבה עם השכנים שלי וזה ממש מבאס. פשוט יש אנשים רעים שרואים את העזרה לחתולי הרחוב כמטרד תברואתי. אני לא מבינה איך אפשר לשנוא בכלל את היצורים הפרוותיים המתוקים האלו. אנשים ששונאים חיות עושים לי הרגשה של גועל.

כבר הכנתי את כל הנאום הגדול שלי על כמה ולמה זה חשוב להאכיל את חתולי הרחוב, ובכלל לעמוד על כך שאין כאן עניין של ויכוח. אני בנאדם עם לב וכואב לי לראות חיה פצועה ו/או רעבה. אין מצב שאני אפסיק לטפל בה, במיוחד אם היא מבקשת עזרה בכזאת חביבות. לשמחתי, וכמובן לשמחתה של הפחתולה לא נדרשתי להפסיק מעולם.

עם הזמן כשלמדתי משאריות של אוכל בלתי מזוהה, שלא רק אני מאכילה אותה, הרשתי לעצמי לרדת אליה גם באור יום. ככה התחלתי להכיר את השכנים שלי ולגלות שכל אחד מאיתנו נתן לה שם דבילי אחר. בסופו של דבר החתולה אימצה לה את אחת הדיירות, ולא סתם, את ועד הבית בכבודה ובעצמה. היום היא חתולת בית בריאה, אמנם עם זנב שבור, אבל מאושרת.

אז בבניין שלי אין אנשים רעים. אבל כאלה שלא אוהבים חיות יש גם במקומות הכי לא צפויים. כמו למשל במשרד החקלאות שטוען שיותר זול להמית חתולים מאשר לסרס אותם. היציאה הדפוקה הזאת באה בעקבות עתירתם לבג"ץ של 18 עמותות למען זכויות בעלי החיים, כנגד משרד החקלאות ואגודת צער בעלי חיים בתל אביב, בחודש מרץ השנה.

ולמה הם עתרו לבג"ץ אתם שואלים? כי במשרד החקלאות החליטו לקחת את החוק לידיים ולשים פס על פסיקת בג"ץ מלפני ארבע שנים שקבעה שלחתולי הרחוב יש זכות אלמנטרית לחיות. וכך יוצא שהם בעצם מאפשרים לווטרינרים עירוניים להמית חתולי רחוב.

אני נגנבת מזה שבכלל היו צריכים לחוקק את זכותם של חתולי הרחוב לחיות. אני לא מבינה מי שם אותנו להיות אלוהים ולחשוב, אפילו לשנייה, שאנחנו יכולים להרוג כל מה שבא לנו כי יש יותר מדי. ולא די בזה שחוקקו חוק הזוי שכזה, הוא גם לא נאכף.

אומרים שהחברה נמדדת ביחסה לבעלי החיים. ואני שואלת מה יקרה אם יום אחד, והוא לא רחוק, יהיו יותר מדי אנשים בעולם? אני ממש מקווה שלא נצטרך להגיע ליום הזה ושהטבע יעשה את שלו, כי בסוף נאבד צלם אנוש. ועדיף לאבד קצת אנוש ולהישאר עם הצלם.