אני מסתכלת עלייך מר מושלם ורוצה להקיא את האהבה שלי אלייך. לקלף אותה מהעור עד דם, ולגרד אותה חזק חזק עד שאני אשכח ממך. אני רוצה להגיד לך מיליון ושתיים מילים כדי לתאר את מה שאני מרגישה, אבל מסתפקת במחשבות פנימיות. אני מחייכת חיוך חצי עצוב עם דמעות יבשות בעיניים ורוצה להגיד לך שתלך כבר. ואז להתחרט ולחבק אותך עד הלילה בלי להגיד כלום. לתת לרוח חזקה להעיף את האהבה שלי אלייך ולשמש לייבש אותה. להגיד לך, ששום דבר לא יהיה שווה בלעדייך, וגם מרי מושלם אחרים לא ישתוו אלייך. רוצה שתקנא בהם עד כאב, ותגרום לי להרגיש שאף פעם לא תשכח אותי. להסתכל על הידיים שלך ולחשוב שהם לא יגעו במשהי אחרת, באמריקאיות יפיפיות, בשפתיים יותר רגישות משלי.

מליון ושתיים מילים. ואף אחת לא תצליח לתאר את הלחם שתקוע לי בגרון. אז אני מוציאה פירורי כעס על אנשים אחרים בלי שהם מבינים, שפשוט קשה לי לנשום עם הלחם.

בוא נתחבק, נחייך, נקפוץ, נתנשק, ניגע, נרגיש, נאהב.

בוא לא. נפסיק את המשחק הזה.

וכשאני מסתכלת עלייך, מליון ושתיים מחשבות קופצות לתודעה שלי. אני מסתכלת על הלב המדמם שלי ומפסיקה לנשום לכמה שניות. מנסה להכניס אותן עמוק לאזורים אפורים, לפקוח את העיניים ולחייך.