אז בימי הנעורים,

בשנת העשרים,

נשארנו שניים

והושפלו העיניים.

מעוצמת הפגישה,

נעלמה הגישה.

שנינו לבד,

אך הרגע אבד.

והלב נחמץ,

על ההוא שהוחמץ.

רק אחרי שנים,

פתאום מבינים

שהתום והמתיקות

של הבושה והזַכּוּת,

גם ברבות הימים

את הלב מפעימים.

ועדיין התחושה

של האהבה והבושה,

של רגע שלא שב,

קיימת עכשיו...

(נכתב כתגובה לנויתי ב- http://cafe.themarker.com/view.php?t=442519)