אני אתחיל בקלישאה: "איך אפשר להיות מוקפים באנשים ועדיין להיות כל כך בודדים".
בשעה כזאת של הלילה התהלכתי ברחובות תל אביב, ניו יורק לעניים. סביבי חלפו ללא הרף בני טיפשעשרה עם בקבוקי בירה ביד, נערות מצחקקות בלבוש מינימלי, גברים בני ארבעים שהכלב זרק אותם מהמיטה והם מסתובבים הלומי שינה עם שקית ניילון ביד, חבורות של מחפשי זיון ללילה שמדלגים מבר לבר בחיפוש אחר הקורבן הנעתר מרצון וחבורות של רווקות תל אביביות שמחפשות את המיועד בין אנשי הקבוצה הקודמת.
חיכיתי לקו ארבע שתמיד מגיע אליי עמוס, ובכל פעם אני מתקדמת עוד כמה מטרים אחורה אולי מרחובות קודמים יותר תבוא הישועה. חשבתי שעוד מעט אני חוזרת כל כך רחוק שאמצא את עצמי פתאום בחדר הילדות שלי, עם אחותי במיטת הנוער בצד השני של החדר, ולאמא שמתעוררת עם הסיבוב הראשון של המפתח בדלת. אבל קו ארבע בדיוק הגיע.
היה מקום אחד פנוי והתיישבתי בין שני אסייתים שלפי בגדיהם סיימו משמרת לילה בסושיה הקרובה. מסביבי כוורת של דיבורים ומוזיקה רוסית מהרדיו, כמעט שפספסתי את הרחוב שלי.
ועכשיו אני פה, ואף אחד אפילו לא התקשר לשאול אם הגעתי בשלום הביתה.
|