1973

חלפו כמה שנים, עכשיו כבר הייתי בעל מקצוע ועבדתי כצורף הבית בגלריה ביפו-העתיקה.

 ערב אחד אני שומע מן הסמטה קולות של אשה מבוהלת, קצת בוכה, מדברת למישהו שאינו מבין אותה.

ירדתי אליה, הרגעתי אותה ושמעתי ממנה כי היא תיירת מדנמרק. היא הגיעה עם הקבוצה שלה מירושלים ובדרך לבית המלון בת"א, עצרו ביפו. חלה אי הבנה. המדריך הבין שהיא תגיע למלון לבדה והקבוצה נסעה. אז מה הבעיה? אין לה מושג לאיזה מלון עליה להגיע. אין לה ארנק. אין עליה דרכון.

אל דאגה. לקחתי אותה למילק-בר שהיה בכיכר ( כן, פעם היו כאלה) שתינו קפה ואז נסענו עם הסימקה המצ'וקמקת שלי ממלון למלון. אי אפשר היה לזהות אותה בשמה כי ברישומי המלון נרשמה הקבוצה כולה תחת משרד הנסיעות. עברנו 7-8 בתי מלון עד שהגענו ליעד.

עוד ביפו היא נתנה לי כרטיס ביקור 'אם תגיע לדנמרק, בוא לבקר'. לא העפתי בכרטיס מבט נוסף. דחפתי אות לכיס חלוק העבודה והמשכתי הלאה.

עברה שנה.החלטתי שעלי לרכוש תואר כי 'ככה צריך'. מורי ורבי תמך ברעיון ונרשמתי לבצלאל. אז היחיד בסביבה. לפני תחילת השנה, נערך מפגש של כל הנרשמים. הדיבור שריחף באוויר היה ש'מוכרחים' להגיע לסקנדינביה כי בה מתרחשת המהפכה האמיתית. להזכירכם, שנת 74. שמעתי שוב ושוב באותו יום, במסדרונות בצלאל.

חזרתי הביתה במחשבה ברורה שאם יש מהפכה, עלי להיות בתוכה.

החלטתי שאני נוסע לדנמרק. לא הכרתי שם נפש חיה. לא היה אינטרנט. לא סלולרי. אני נוסע.

רכשתי כרטיס. ארזתי..ואז נזכרתי שבמקום כלשהו מונח כרטיס ביקור שנתנה לי אותה אשה בסמטאות יפו. איפוא הכרטיס הזה עכשיו. על מסמר חלוד בחדר העבודה שמעל הגלריה מצאתי את החלוק הישן הזה ובכיס.. כרטיס!. לא הבנתי מה כתוב בו מלבד שם ומספר טלפון.

שבועיים אחרי המפגש בבצלאל נחתתי בקופנהגן.

צלצלתי למספר שעל הכרטיס. 'בודאי שאני זוכרת הצלת אותי ביפו. בוא אלי למשרד'.

משרד מבריק. שלט גדול ליד הדלת .  ואני אהבל כתמיד לא הבנתי מה כתוב בו.30  עובדים רכונים על שולחנות משרד.

'מה אתה מחפש בקופנהגן?' 'אני מקווה להשתלם כאן בסטודיו לצורפות' 'אין בעיה, תן לי להרים כמה טלפונים'. אחרי כמה שיחות טלפון היא נתנה לי שני פתקים. 'כאן יש לך פגישה מחר וכאן מחרתיים.' שוב לא הבנתי ולא הכרתי את השמות שהיו כתובים בפתקים הללו.

למחרת נסעתי לפגישה הראשונה. ואווו. נימוסיים הדנים האלה. מישהו המתין לי בכניסה ולקח אותי לסיור כאילו הייתי שייח' סעודי המתכוון לקנות את המפעל. 'אם תחליט לעבוד אצלנו ,מר סופר, תוכל לבחור את המחלקה שמעניינת אותך'. ואווו. השנים האלה...ממש גן-עדן.

נסעתי לפגישה השניה. את מה שהיה כתוב על השלט  שוב לא הבנתי. גם כאן המתינו לי. 'מר סופר, האם תעדיף לעבוד במחלקת הזהב או במחלקת הכסף?' ( הם התשגעו או מה? מה אני ומי אני?). הדנים האלה מסבירי פנים משומשו!

חשבתי וחשבתי והחלטתי על אחד מן המקומות הללו. סיפרתי לכריסטינה על ההחלטה שלי.' אל דאגה. תגיע לשם ביום ב'. הכל מסודר'. ואכן ביום ב' חיכתה לי משרה של צורף ומעצב מן המניין. תוך יומיים שכרתי דירה. הגעתי.

ומה שהיה כתוב על כרטיס הביקור ועל השלטים לקח לי עוד זמן ללמוד.

ובכן הגברת שהצלתי הייתה נציגה בסקנדינביה של אחת מרשתות בתי הכלבו הגדולות בעולם. הדנים, המנומסים בדרך כלל לא ממש המתינו לי אלא למי שהיא שלחה אליהם בתור 'מעצב מדהים שגיליתי בישראל'.

המפעל הראשון אליו נשלחתי היה "GEORGE JENSEN שהיה אז מרכז למהפכת העיצוב בסקנדינביה של שנום ה-70/80. המפעל הזה עדיין קיים והיצירות שלו מוצגות בתערוכות בינלאומיות רבות.

המפעל השני היה A.MICHELSEN שנבלע ברבות הימים בתוך ה-ROYALE PORCELAIN הדני.

המלאך הזאת פתחה לי שערים שלא הייתי יכול לפתוח בעצמי בעד שום מאמץ ובעד שום הון שבעולם. שהיתי שם כשנה. זכיתי ליחס שאין שני לו. לא עשו לי שום הנחות מבחינה מקצועית אבל הרצון שלהם לקלוט זר שאינו מדבר את השפה ולפתוח בפני את כל הדלתות בא לגמרי ממנה.

המלאך השומר שלי מסמטאות יפו לקופנהגן. פגישה של 3 דקות קבעה את ראשית מסלול חיי.