המדורה היחידה שאי פעם השתתפתי בה בעיר הייתה מול הבית שגרתי בו אז, איפה שעומדים היום מגדלי מלצ'ט או איך שלא קוראים להם. זה היה אחרי שהרסו את "בית דבר" ולפני שבנו את מפלץ הבטון. היה שם שדה במשך דיי הרבה זמן.

היה שם שלט שסיפר שזה היה הבניין ששימש את מִפְקֶדֶת "ההגנה" פעם. לבניין בית דבר היו קירות עבים מאוד, אולי בגלל זה. יכולתי לראות שהם עבים במקומות שבהם היו חלונות. תמיד דמיינתי לי את בן גוריון צועד שם במסדרונות, לבוש חאקי ונחוש.

בזמן שהרסו הייתה לי תחושה לא נוחה, כאילו קורה משהו נורא, לא יכולתי להסביר את זה כי ההריסה רק עשתה לי טוב, הרבה יותר שמש בבית, לא היה מה שיסתיר אותה, ומרחבים בעיניים (באופן יחסי). וגם הבניין שנגלה מאחוריו, דירת גג עם מעקה שקוף ופעילות מעניינת.

אחרי שבנו כבר לא הייתי שם.

מאז, בחגים שבהם האנשים ברחובות אני בהרגשה כל כך מנותקת, כאילו החיים קורים במקום אחר ורק אותי לא הזמינו למסיבה.

האמת היא שכשגרתי במלצ'ט, בכלל לא הייתי יוצאת מהבית ביום העצמאות, ל"ג בעומר וכאלה, השתגעתי?

אבל הרגשתי שאני באמצע איפה שהחיים קורים, וזה הספיק. לא שקרה הרבה, אבל הייתה תחושה כזאת. הקדחתנות, הטיפוסים שנראה שיצאו מסרט דל תקציב, המוזיקה שמכה מכל פתחי החנויות, דיסקו ברסלב שרקדו על הגג של רכב חבוט שמשדר ניגונים יהודיים על אסיד בווליום שהשם ישמור, האנשים שהיו לי מספרי הטלפון שלהם (ולהם את שלי! איזו מתלהבת), בתי הקפה, פסטיבלי קולנוע, הקרנות בכורה ופתיחות -  

העיר יכולה לפעמים להיות מתעתעת.

(כמעט כל מקום בעצם, כל מה שצריך זה להסתכל מהכיוון הלא נכון.)