כותרות TheMarker >
    ';

    Blog: The Sequel

    בלוג-אח ל-cinemascope.co.il, בלוג הקולנוע שלי. בבלוג הזה אני אכתוב בעיקר על... אמממ... אה... ובכן...

    אני ואורלי מ"הלהקה" מבלים לילה ב-BBS (או: איך גיליתי את הרשת)

    14 תגובות   יום שבת, 26/5/07, 10:32

     

    יש כמה עדכונים בטקסט. כדאי לרפרף.

     


     

    מסתובב עכשיו משחק רשת חדש בו מתבקשים בלוגרים לספר איך התחיל הרומן שלהם עם האינטרנט. אני לרוב די שונא את המשחקים האלה, אבל מתברר שיש להם לא מעט מעריצים. משחק קודם היה "ספר חמישה דברים שאיש לא יודע עליך". דבורית ביקשה ממני להשתתף, סירבתי, היא ביקשה שוב, מחיתי, היא רקעה ברגליה וריססה את ה"פפפפפפ" המלחיץ שלה ולבסוף נכנעתי כי כשמעצבנים את דבורית לוחות טקטוניים זזים ממקומם. אבל מה שיצא לי מהמשחק ההוא זה הפוסט הזה. כמה שבועות אחר כך התקשרה אלי כתבת "גלובס" שעמלה על כתבה בה היא ריכזה את מיטב סודות הביוגרפיה שהסגירו בפוסטיהם הבלוגרים/עיתונאים שהשתתפו. ואז התוודיתי בפניה: הפוסט הזה הוא שקר מתחילתו ועד סופו, הכל מומצא (ואני מוסיף כעת: בכל אחד מחמשת האייטמים יש פרט אחד שהוא אמיתי, אבל מסביבו הכל מומצא). זו היתה הדרך שלי להתמודד עם רצונם של אנשים לשמוע סיפורים אישיים עליי. לא בשביל זה יש לי בלוג.

    ועכשיו, שוב ביקשה ממני דבורית (שאני הייתי נוכח בטקס ביתוק בתולי האינטרנט שלה), להשתתף במשחק החדש. הפעם אני מפויס יותר. קודם כל, כי החלטתי להעביר את הפוסט הזה לכאן ולא לבלוג הרשמי יותר שלי. אם כבר קראתם כאן על התקפי החרדה שלי ועל פֶטיש המאיה מרון שלי, אתם כבר ערוכים לשמוע עוד פרטים על חיי (והפעם, כנות מובטחת). ושנית, כי אני מנהל עם האינטרנט קשר די ארוך. מעולם לא עבדתי באינטרנט (אמנם מוניתי לעורך "עכבר העיר" באינטרנט ב-2001, אבל המיזם הזה התפגר לפני שהספקתי לבחור כסא למשרדי החדש), אבל אני עובד עם האינטרנט כבר שנים, והוא אחד הדברים הכי טובים שקרו בחיי. האינטרנט, כמו גם האס.אם.אסים, זו ההתגשמות הפיזית של האישיות שלי. היכולת לתקשר עם אנשים באופן מילולי, כתוב, מנוסח, ללא הצורך לבזבז משאבים על פגישה אישית או אפילו זיוף אינטונציה טלפונית.

     

    אז הנה: כך גיליתי את הרשת.

     

    הרומן שלי עם האינטרנט התחיל ב-1993. מאז ומתמיד אני לוקה בשתי הפרעות: 1. הרצון לאגור כמות בלתי נדלית של מידע. 2. הרצון להיות בכל רגע נתון בכל מקום מלבד המקום בו אני נמצא. בתור מי שגדל כילד בארצות הברית, ועוד בפינה נידחת של ארצות הברית, ישראל תמיד נראתה לי רחוקה מדי מכל מה שמעניין אותי - סרטים, מוזיקה, קומיקס, וכו'. הייתי מנוי כפייתי למגזינים, מ"אנטרטיינמנט וויקלי", "פרמייר", "נשיונל ג'יאוגרפיק" ועד "טיים" (אבא שלי היה מנוי, אני קראתי ראשון), רציתי לדעת מה קורה שם, באמריקה. תסכל אותי שהמגזינים מגיעים הנה חודשיים אחרי צאתם. ניסיתי למצוא דרך לשכנע את "פרמייר" שיטיסו לי את העיתון לישראל, ולא ישלחו בדואר ימי, שילמתי סכומים מגונים של כסף כדי שזה יקרה.

     

    באופן מפתיע, הדברים שמעניינים אותי כיום עניינו אותי תמיד. ב-1991, כשהייתי בשנה א' בחוג לקולנוע, הפקתי וביימתי תוכנית אולפן טלוויזיונית שהייתה למעשה הפיילוט הראשון שלי למגזין קולנוע בטלוויזיה. אחד האייטמים בתוכנית: מצעד עשרת הסרטים הקופתיים של השנה. לקח לי שבועות, באמצעות מגזינים שהגיעו באיחור רב, לקבץ את המידע הזה. מגישת התוכנית היתה גלית חמי, כיום עורכת הכלכלה ב"ידיעות אחרונות". מנהל האולפן בהפקה היה יואב צפיר, כיום האיש מאחורי "כוכב נולד" (והשחקן הראשי בסרט הסטודנטים הראשון והאחרון שלי שהופק באותה שנה).

     

    וב-1993 סוף סוף עזבתי את בית ההורים בראשון לציון ועברתי לדירה בתל אביב ואז גם קניתי את המחשב הראשון הפרטי שלי (שזה גם סיפור בפני עצמו, אבל מהזן הרומנטי, לא הטכנולוגי).כבר כתבתי אז במקומונים, בפרברי תל אביב, וכדי להיות עיתונאי היית צריך שיהיה לך מחשב (חלונות 3.1 עם אפשרות מעבר לדוס, כי תוכנת עיבוד התמלילים איינשטיין עבדה רק על דוס), מדפסת סיכות ופקס*. ואז שמעתי על דבר כזה שנקרא BBS. בולטין-בורד-סרביס (או סיסטם). אתה מתקשר דרך המודם למספר ומתחבר למערכת בה מצויים עוד אנשים שמעלים תכנים ומתנהגים כקהילה. למעשה, באופן הכי רטרו, "דה מרקר קפה" הוא מין BBS, איזור שהוא נורא סגור בתוך עצמו. המילה "אינטרנט" כבר היתה מוכרת, אבל אפילו חובב טכנולוגיה כמוני לא ממש ידע איך נכנסים לזה. לכן האטרקציה מבחינתי בבי.בי.אס היתה איזור שבו מישהו ממנהלי המקום הוריד כתבות ומידע מה"אינטרנט". ואני, נשימתי עתוקה מהתרגשות, הרגשתי שהנה, אני מתחיל לקבל מידע כמעט בזמן אמת.

    BBS זה כמו אינטרנט, אבל בתוך כלוב. אתה יכול להסתובב רק בשרת בו היית חבר או מנוי. אם היית מנוי של BBS מעאפן, לא היה לך עם מי לדבר. באחד הלילות, זה היה או יום הזכרון או לילה שאחרי איזשהו פיגוע, התנהל דיון די סוער באחד מחדרי הצ'אט. משהו שקשור לכיבוש, טרור, שואה. נושאים כבדים. אחד הדוברים הבולטים בכינוס הווירטואלי היה אמיר חצרוני, שלמד איתי שנה אחת בחוג לקולנוע בתל אביב והיה אז (נדמה לי) דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון. חצרוני (כיום ד"ר חצרוני) תמיד היה פרובוקטור לא קטן. הוא אמר משהו מבזה על אנשים שנהרגו והצית דיון די אלים. אחת הנוכחות בצ'אט הזה היתה חלי גולדנברג, נוכחת די קבועה בסצינה הווירטואלית בישראל מיומה הראשון (של הסצינה, לא של חלי). כבר היה כמעט שתיים בלילה. חדר הצ'אט היה כמעט שומם, אבל גולדנברג היתה עדיין נרעשת מהפרובוקציות של חצרוני. "איך הוא יכול להגיד דברים כאלה?", היא שאלה באוויר החדר והודתה שקשה לה לישון. הרמתי את ראשי הפאסיבי לרוב וניסיתי להסביר לה מיהו אותו חצרוני שמדיר שינה מעיניה ומה מנגנוני הפרובוקציה שלו (כפי שהבנתי אותם אז), ונדמה היה לי שבתום שיחה לא ארוכה מאוד הצלחתי לעזור לה להניח לטלטלה המכוונת ולהתעלם ממנה. גם אני ראיתי "הלהקה" שלוש פעמים בשנה (וראיתי אפילו את "הפחדנים") וידעתי מי היא גולדנברג, ונדמה לי שבאותה תקופה היא היתה בת זוגו של אברי גלעד (אני ממסמפטיו הוותיקים של גלעד, וגם זה סיפור בפני עצמו). אני זוכר שזה הלילה בו התחלתי לחשוב על הדבר הזה שנקרא "רשת", ועל אדם שכמוני, שצמא למידע ולקיצור מרחקים, אבל לא אוהב לצאת מהבית, ואיך אפשר פתאום ליצור, לשבריר שנייה, מגע אנושי עם מישהו שאתה מכיר אבל אין לך שום קשר איתו במציאות, או מישהו שאתה לא מכיר, אנונימי לחלוטין. הדבר הזה התחיל לרתק אותי.

     

    ביולי 1994 התחברתי בפעם הראשונה לאינטרנט. עבדתי אז ב"זמן תל אביב". היה שם מחשב שאפשר היה לחייג דרכו למחשב הראשי של "מעריב" כדי להוריד משם כתבות שנשלחו למערכת. ורדית גרוס (שכה חבל שאין לה בלוג, אין עוד מישהי שאי פעם היכרתי שלא ידעה תמיד על כל מה שבאמת מעניין בעולם התרבות, האמנות, המוזיקה והטכנולוגיה לפני כל אחד אחר) סיפרה לי שיש לה סיסמה לחברה בשם "נטוויז'ן" שדרכה אפשר להתחבר לאינטרנט. היא נתנה לי את הסיסמה שלה ובאמצעות המחשב ההוא במערכת התחברתי בפעם הראשונה לאינטרנט. זה עוד לא היה הוורלד-ווייד-ווב, הממשק היה טקסטואלי, לא גרפי, אבל אני הייתי בשמיים. חדשות קולנוע בזמן אמת. כל יום שני בבוקר מצאתי את רשימת שוברי הקופות. הייתי מעבה את "מה קורה", מדור הניוז של העיתון באייטמי קולנוע טריים. תשאלו את כנרת רוזנבלום. כשהשקתי בינואר 1996 את "סינמסקופ", מדור הקולנוע שלי - שעבר איתי מ"זמן תל אביב" ל"העיר" ל"פנאי פלוס" - הקצאתי טורים לניוזים ולרשימת שוברי הקופות השבועית. מאז 2000, כשוויינט נכנס לתמונה, כולם כבר התחילו לדווח על רשימת שוברי הקופות, אפילו אלברט גבאי, אבל עד אז הייתי - נדמה לי - די חלוצי באופן בו סיקרתי בזמן אמת - ורק כי זה באמת, עד היום, נורא נורא מעניין אותי - את מה שקורה בקולנוע העולמי. הכל בזכות האינטרנט, בו אפשר גם בתל אביב הנצורה לדעת מה קורה במקומות בהם קורים דברים מעניינים יותר.

     


     

     

    *) מערכות העיתונים המשוכללות עבדו עם מערכות מודם, לכאורה מתקדמות, דרכן ניתן היה לשגר כתבות מהמחשב ישירות למערכת המחשבים של העיתון. אבל כתבות באי-מייל, או אפילו במסמך וורד, אי אפשר היה לשלוח לרוב העיתונים עד בערך 1999. צריך היה לפקסס את הכתבה שהועברה לקלדניות שהקלידו אותה לתוך מחשבי העיתון. אם אני זוכר נכון, "העיר" היה אחד העיתונים הראשונים בתל אביב שעבר בתחילת שנת 2000 לעבוד על מערכת חלונות, על וורד ועל מערכת ניהול מסמכים מצ'וקמקת בשם אופיס-לייט, שעבדה רק על חלונות 95 (וזה ב-2000, כן?).

     


     

    אומרים לי שחלק מהמשחק הוא להעביר את המשימה לאנשים נוספים. בגלל שאני לא אוהב שמפילים עלי תיקים, אני לא אוהב להפיל תיקים על אחרים. אבל אם הייתי צריך לבחור אנשים שיספרו על תחילת ימיהם ברשת, הייתי סקרן לשמוע את סיפורו של גדי שמשון (אני בסך הכל יוזר ותיק, הוא עבד באינטרנט מאז שאל גור התלבט איך לקרוא להמצאה שלו) וגדעון עמיחי. ואסתי סגל. ודודה מלכה. אתם, כמובן, רשאים לסרב.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/6/07 08:22:

      תודה על הקרדיט. ככה אני, אוספת צ'יק צ'ק מכל הבא ליד, העיקר לסגור מדור.

        5/6/07 05:17:
      כנרת: בטח כן אמרתי. אבל בטח חשבת "מה זה השטויות האלה שהוא מדבר עליהן, מי בכלל מבין את הג'יבריש שלו, האיש הזה לא מובן לחלוטין, העיקר שיש מספיק אייטמים כדי לסגור מדור".
        4/6/07 23:23:

      מאשרת את קבלת הטיפים, אם כי אני לא זוכרת אם חשפת שהמקור העלום של האוצר הבלום היה האינטרנט.

       

       

        27/5/07 14:50:

      קיבלת כוכב ,גם בגלל שאני תמיד נהנת לקרוא אותך

      וגם בגלל שאתמול ראיתי את "אל תדאגו, אני בסדר" והוא היה בדיוק כמו שכתבת עליו .

      מומלץ למי שעוד לא רץ למוזיאון ,ישב על הכסאות הכי לא נוחים בעולם והתמוגג

        27/5/07 14:05:

      על העובדה שראית את  "הפחדנים" -  כבר מגיע לך כוכב ירקרק וגדול,

      וגם על העובדה שהזכרת לי משהו שזכרתי כל כך במעורפל, גם.

      הנה הגירסא שלי ללילות שלנו :) -

      http://www.notes.co.il/chelli/32461.asp

        27/5/07 13:04:
      שיניתי את הגדרות התצוגה של הבלוג הארור הזה, כך שהפוסט המלא ולא רק תקציר שלו יופי בדף הבית של הבלוג. שם אפשר לראות את הגרסה המעודכנת/מורחבת/מתוקנת. בתוך הפוסט עצמו מופיעה הגרסה הראשונית. go figure
        27/5/07 07:37:

       

      צטט: יאיר רוה 2007-05-27 04:14:27

      איזה מעצבן הדה-מרקר-קפה הזה. הכנסתי כמה תיקונים/עדכונים שמופיעים בדף הראשי של הבלוג אבל לא בתוך הפוסט עצמו. מישהו יודע איך מתקנים או למי פונים?

      כן כן, זה הבאג הנצחי שמוציא אותי מדעתי וכתבתי עליו כעשר פעמים. כדי לראות את העדכונים צריך להיכנס לבלוג דרך הלוגו שלו.
      גם הבאג הזה, כמו כל השאר, תוקן בגרסה החדשה, שנמצאת כעת בבדיקות והרצה.

        27/5/07 07:33:

       

      צטט: יאיר רוה 2007-05-27 04:14:27

      איזה מעצבן הדה-מרקר-קפה הזה. הכנסתי כמה תיקונים/עדכונים שמופיעים בדף הראשי של הבלוג אבל לא בתוך הפוסט עצמו. מישהו יודע איך מתקנים או למי פונים?

       

      יש במקרה דנן שתי אופציות:

      אם עשית את התיקון במסגרת ניהול הפוסט ורואים את זה בגוף הפוסט אבל לא לעין כל - אז זה תקוע ולא תצליח לתקן.

      ואם לא זה המקרה - אזי לוקח זמן למערכת לעדכן ואני מניחה שתוך יום תראה את התיקונים.

       

      זה בכל אופן מהנסיון הכאוב שלי.

        27/5/07 05:50:

      למה לא להשאיר הודעה נרגשת בקהילת התמיכה של הקפה?

      והנה גם אני פה לתמיכה נפשית. רואה, לא באמת נעלמתי :-)

        27/5/07 04:14:
      איזה מעצבן הדה-מרקר-קפה הזה. הכנסתי כמה תיקונים/עדכונים שמופיעים בדף הראשי של הבלוג אבל לא בתוך הפוסט עצמו. מישהו יודע איך מתקנים או למי פונים?
        26/5/07 14:23:

      או! בדיוק!

      זה האינטרנט - נכנסים בשביל לחפש מידע, ונשארים כי מוצאים אנשים.

        26/5/07 11:35:

      הממממ

       

      פוסט מעולה. איזו תקופה נהדרת. הכל היה כ"כ חדש :)

       

      BBS = Bulletin Board system , אבל מי סופר. כמה שעות השקעתי בזה ותוך חצי שנה הכל נעלם .. 

        26/5/07 10:43:

      זה אי אפשר להאמין. האברי ההוא לקח עכשיו את הזאתי שלנו, ואני מתיישבת לכתוב

      את פוסט הרשת שלי שדבורית הושיטה לי חיוך אליו ומנסה, בחיי אלוהים\ לדלות ממוחי

      את הלילות ההם....מדלגת רגע לעניינים אחרים וניתקלת בזה שלך, ל ה ת ע ל ף -

      ותודה אם אתה מעלעל בבלוג שלי לעיתים שנשארתי פתי תמים שלא מבין

      איך אנשים פרובוקטיביים וערלי לב מעיזים להגיד ויותר מכך לחשוב כמו שהם חושבים :)

      עוד מעט אשוב....

      האורלי :)

        26/5/07 10:38:

       

      היסטרי. מהו סיפורי המשמים לעומת הדרמה הזו. 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר רוה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין