הכללים, כאמור, לא השתנו וגם החוקים נשארו בפיגורם. רק עברייני השוחד השתכללו ומצאו מקלט בסעיפי החוק שמפגרים בהרבה אחרי הפרקליטים המתוחכמים שיודעים לנצלם כדי להוציא זכאים את לקוחותיהם שבעי שלמוני השוחד שמוכנים לשלם שכר טרחתם בנדיבות רבה. והלקוחות מתרבים בטור גיאומטרי.

מהם הכללים האלה? הם פשוטים עד כדי גיחוך. עבריין השוחד הוא סוחר ברכוש הרבים שניהולו רשלני מכוח היותו שייך לכולם ולמעשה אף אחד לא דואג לו באמת, כפי שדואג בעל רכוש פרטי לרכושו. זו הפרצה לגנב שספר החוקים אינו מצליח לסתום מאז ומתמיד. וכך, כל מי שמופקד על רכוש ציבורי כלשהו - פוליטיקאי או מנהל חברה ציבורית - יכול לסחור בו בצורה די פשוטה ומעצבנת: הוא מאפשר למקבל השוחד לקבל טובות הנאה חוקיות מרכוש הציבור (מכרזים "תפורים" למשל שמתחזים לחוקיים בעזרת איש הציבור העבריין) ומקבל השוחד מתגמל את נותן השוחד בכסף, לעתים אפילו בצורה בוטה ומקוממת של כסף מזומן במעטפות, דבר שמוכיח עד כמה ניסוחי החוק אינם חד משמעיים ומאפשרים לפרקליטים חלקלקים לפטור את לקוחותיהם מקבלי השוחד מעונש. חוקרי המשטרה והפרקליטות הציבורית חסרי אונים לעתים קרובות מול פרקליטי הצמרת המשחקים באמנות ממש בסעיפי החוק. גם לשופטים הדנים בתיקים לא נותרת ברירה לעתים אלא להכנע לאי-בהירות של סעיפי החוק, אי-בהירות הנובעת מרצון המחוקק לשמור בקנאות על זכויות הפרט.

לי נדמה שיש פתרון לבעיה ושר משפטים אמיץ, ישר דרך ונקי כפיים יכול לגרום למימוש הפתרון: יש לחוקק חוקים נפרדים בכל מה שנוגע לעבירות שוחד עבור אנשי ציבור. בחוקים אלה, הנבדלים מהחוקים הקיימים בנושא ביחס לאזרחים שאינם אנשי ציבור, אפשר לפשט את הליכי חובת ההוכחה ולהגיע לנוסח ברור וקשיח, שאינו מאפשר משחקים, ביחס לנאשמים שהם אנשי ציבור.

יחד עם זאת אני בטוח שהפוליטיקאים לא יאפשרו בשום אופן קבלת חוקי שוחד מיוחדים לאנשי ציבור. ואני משאיר לדמיונכם מדוע שום פוליטיקאי לא יתמוך בחוקים כאלה. ובלעדיהם, כמובן, אי אפשר לחוקק חוקים: על ירון זליכה שמעתם? מדוע הוא נעלם מהשירות הציבורי? זו הסיבה שלעולם לא יחוקקו חוקים מיוחדים לאנשי ציבור.