כואב הלב לצאת לטייל טיול של בוקר בכל פעם אחרי חג על האש,אותו חג שכל בית ישראל יוצא לגנים, פארקים, דיונות וחוגגים על המנגל ועל הבשר.

אחרי כל חג כזה, נצבט לי הלב, אני לא מבינה את התרבות הישראלית, אני לא מבינה על איזה חינוך אנחנו מגדלים את ילדינו שמאפשר כזה ביזוי של הסביבה. גם אני גדלתי במדינה הזאת וחונכתי כאן, למה אצלי זה אחרת? למה לי זה מציק? טונות של זבל ברחוב, שאריות אוכל, ניילונים בכל מקום, דברי פלסטיק שלעולם לא יתכלו. כן ברור, העירייה תעשה מאמצים לנקות הכול, כמו תמיד. אבל אני תוהה בליבי, מה עם העם הזה שלא איכפת לו מהסביבה בה הוא חי. איך הפכנו לכאלה אדישים?

המקומות האלו שאתם יושבים ומלכלכים בחגים זאת המדינה שלנו,

שעד היום נלחמים עליה כל כך קשה,

אז מאיפה מגיע החוסר אכפתיות הזה?

מה משדרים לילדים שגדלים כאן ורואים כמה שלא אכפת לאף אחד.

זה מחלחל בכול, הלכלוך הזה, נכנס לנשמות של כולנו.

מה זאת תרבות הזבל שאנחנו מנחילים לדורות הבאים?

אני יודעת שמערכת החינוך משקיעה משאבים בחינוך הילדים

לאיכות הסביבה,

אז משהו שם לא עובד, זה לא נוגע, זה לא משפיע.

אולי מדברים גבוהות מידיי, "כדור הארץ בסכנת הכחדה ,אוזון, חיים ירוקים,מיחזור".

אולי זה לא מדבר אל "אחי" ברחוב.

יתכן שאם רוצים לשתף את העם צריך לרדת אל העם,

לנהל שיח מקומי,

קרוב לצלחת, קרוב לצ'כונה.

אולי חבריי הירוקים נתפסים כמרוחקים מידיי,

האנשים הירוקים והכחולים, הם בכלל מסיפור אחר....

וזה לא נכתב בזלזול או בלעג,

זה נכתב מתוך הבנה שצריך לשנות משהו בתפיסה.

הייתי שמחה להכניס עם השינוי הזה לתוך מערכת החינוך, לבתי הספר,

לתפיסתי במקרה הזה, רק הילדים יחנכו את ההורים ולא ההפך.

לי יש את כלי התיאטרון,

אשמח לשמוע רעיונות, דעות ויזמות משותפת.