הפוסט הזה נכתב על משהי שאני מאוד מאוד אוהבת ואין לי את האומץ לומר לה דברים. משהי יקרה לליבי, טובת לב וחברה אמיתית. אחת כזאת שתבוא ותציל אותי גם אם אהיה בקצה העולם והיא תהיה ביום חתונתה .
תחילה חשבתי לרשום מה אנשים לא אוהבים... אך ותרתי ואכתוב מה כן: זה מסתכם במשפט אחד פשוט – אנשים אוהבים אנשים שמחים
לכולנו קשה, לכולנו רע ולא טוב לפעמים. לא תמיד ניתן לעזור לזולת גם כשמאוד רוצים. גם לא תמיד אפשר להיות אוזן קשבת, כי כולנו רוצים לשמור על המרקם השברירי של חיינו. תחושות שליליות הם כמו מראה מול פרצופנו וזה עצוב וקשה להתמודדות
האם זה הופך אותי לבן אדם פחות טוב? אני לא חושבת. זה פשוט הופך אותי למשהי שדואגת קצת יותר לעצמה
אוהבת
פזית
|
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה לא מצב רגיל, בואי נאמר
אבל אני אוהבת אותה. היא בן אדם כ"כ טוב, יפה, חכם ורגיש... אין עוד כאלה...
פשוט קרה לה מקרה והיא לא יוצאת מזה
עצוב לי שאני לא יכולה לעזור
אבל גם לא תמיד אני רוצה לתמוך
הבנתי את זה...
השאלה היא כל כמה זמן היא נכנסת לדיכי..אם זה כרוני ,אז זה בהחלט להכניס את הראש למיטה חולה..
אני היא החברה
לא תמיד אפשר לשמוע משהי שהיא בדכאון תמידי.
לא תמיד אני רוצה לשמוע את הקושי שלה
מסכימה.
עם כל מילה.
לכן,שאני נכנסת למצב נפשי מסויים,למדתי כבר למי באמת לפנות.להבדיל, יש לי חברה כזו,שהיא של יציאות. כיף איתה והיא תמיד שמחה.אבל לשפוך לה אם משהו מדכא אותי? לא ממש...