מי שתגיד שזה מעצבן סתם מבלפת. זה בהחלט מחמיא לגלות בוקר אחד שהוכתרת להיות ווב-בייב. אני אמנם לא ממש זקנה, אבל גם לא בת 16. הימים בהם נהגים היו מצפצפים לי כשסתם הייתי עוברת ברחוב והשריקות ששמעתי מסביבי לא היו של קטיושות, היו מזמן. הגילוי המרעיש הזה הגיע מידיד-קפה שהפנה את תשומת ליבי, אחרי שיחה מוזרה על כל קונספט הזה של רשת חברתית - עיסקית. עאלק.
טוב אני מניחה שיש אנשים שיוצרים בקפה קשרים עסקיים וכו‘… לי זה עוד לא קרה. כשהתלוננתי על חוסר הפופולריות שלי בקפה (לעומת הבלוג העצמאי שלי בשב“כ שזוכה לרייטינג שמפתיע אותי כל יום מחדש), הוא צחק ושלח לי את הלינק.

בהרגשת הסופר-אגו-רטרו הזאת (מזמן לא צעקו לי ”כוסית“ ומעולם לא ככה באינטרמת) חיטטתי ברשימת החברים החדשים בקפה. עוברת דף אחר דף וסתם מביטה באלו שטרחו לשים תמונה. אחד משך את תשומת ליבי במיוחד - פרופיל-משקפי שמש כהות-סיגריה-עשן מסתלסל. במבט שני, החסרתי פעימה. לפני 9 שנים הכרנו. הוא היה חייל וסולן בלהקת מטאל בעיר. אני הייתי תיכוניסטית, סולנית וגיטריסטית בלהקת רוק ישראלי בעיר. הוא הראשון שלימד אותי לשתות בירה (עד היום אני נאמנה לאותה הבירה המובחרת) נתן לי לטעום אייריש קרים בפעם הראשונה שראיתי את החומה של הפינק פלויד… שלוש שנים אחר כך כשאני כבר הייתי חיילת שוב נפגשנו, שוב יצאנו, שוב נפרדנו. פתאום הוצפתי בכל כך הרבה זיכרונות.. צירפתי אותו ל“חברים“ שלי בקפה.

כשעברנו לדבר במסנג‘ר הזיכרונות צפו ועלו. ההתרגשות ההיא שהייתה פעם, הרומנטיקה, השטויות שעשינו… הוא עוד זוכר אותי בתור אנטי-סמים שהייתי פעם. זה היה מצחיק. היה לי מוזר, לא התחבר לי לדבר איתו במסנג‘ר והצעתי שנפגש. קבענו במנזר, אבל היה שם מפוצץ (בכל זאת אחת בלילה ביום שישי) אז חיפשנו מקום אחר.
התיישבנו ב“קפה ביאליק“ בחוץ. שליש בירה הרבה סיגריות השלמת פערים. כשנכנסתי לשירותים פתאום נזכרתי - שש שנים לפני זה ישבנו כאן. הוא גר אז ברוטשילד ואני נהנתי מנסיעות חינם על חשבון צה“ל בציר נהריה-תלביב. היינו בים ואז עלינו מבן יהודה לאלנבי שרופים, מיובשים ורעבים. נכנסו לקפה ביאליק, וטינקרבל (שאז הערצתי עד אין סוף) ישבה שם ואני לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים.

אתמול סגנרו איתם את המקום. בערך בשתיים וחצי התחיל להתרוקן (הלו מה זה? זה תל אביב פה! לא נהריה). קיפלו עלינו את הכיסאות, רמזו רמזו (“על הזין שלי“ מלמלתי) עד שהביאו את החשבון ונאלצנו לגמור את הבירה ולעוף.
כל הדחף הזה להתרפקות על העבר, על שנות התשעים, על נהריה הקטנה, על רומנטיקה שנעלמה - כתוצאה מהחיים המסחררים בעיר הגדולה, גרמו לנו לדבר עד שהשמש עלתה, הפה התייבש והעיניים שרפו. באופן מפתיע לא היה סוף רומנטי לערב הזה. אבל לכמה שעות הרגשתי שוב כמו ילדה בת 16 מנהריה שחולמת על להקת רוק מצליחה עם הרבה דיסטורשנים עשן וריגושים.

נזכרתי מאיפה באתי ולאן אני הולכת. ב“ה - בקרוב הדיסק