יום שבת. שבוע שעבר. חצות. אני לא נרדמת. עוד כמה שעות טיסה. התרגשות. אני נוסעת לבד.

שש שנים עברו מאז שנסעתי לבד בפעם הראשונה, אז- זה היה אחרת. מן התגלות עצמית. מיד לאחר הגירושין. היום הלבד הוא שונה. בשל, מלא, שבע.

אני נרדמת לכמה שעות.

מזוודה. תיק קטן. דרכון בתוקף לעוד כמה שנות טיסה טובות. הרבה מחשבות. תחושה אחת. מה יהיה?

אני בין עננים.

שעה אחת ועוד כמה דקות מפרידות ביני לבין יוון. כמו נסיעה לחיפה. רק שכאן אני בין שמיים לארץ. יותר מכוונת לשמיים. לרוח.

נחיתה רכה. מלון. חדר לא מדהים במיוחד. ישראלית טיפוסית שכמוני, מבקשת חדר אחר. מעניקים לי מלון אחר. טוב יותר. טוב לי.

פקיד הקבלה היווני מחייך אליי. באנגלית מהולה במבטא יווני- הוא אומר לי "כמה יפה את. אילו אנרגיות טובות יש לך". אני מודה לו. גם לו יש. אנרגיות טובות במיוחד. הייתי מוכנה להרגיש אותן מקרוב...

אני עולה לחדר. מקלחת חמה. מיטה חמה. לבד. נרדמת.

יום שני.

קמה לארוחת בוקר. סלט, גבינות, לא אוכלת לחם, לא עוגות. שומרת. גם ביוונית.

בצהרי היום, לוקחת תיק, מצלמה, ולוקחת את עצמי להליכה. לא יודעת לאן. אני אוהבת לפגוש את הלא נודע. לא הולכת לכל אותם מקומות ש"כולם" הולכים. אוהבת אחרת. הרפתקאות תמיד עשו לי את זה.

אחרי הליכה של חצי שעה ענוגה, חצי שעה של לב מתרחב, חצי שעה של עונג, אני רואה רכבת תיירים קטנה, שעושה סיור בכל העיר. אני עולה. 5 יורו. האחראי שם, שמו מנוליס-מתלהב. "אחרי שתסיימי תבואי. אתן לך סיור נוסף בחינם". ומוסיף:" איך בחורה כמוך, נמצאת כאן לבד?" אני מקשיבה. שותקת. בחרתי בזה.

אחרי שני סיורים, והתאהבות קלה מצידו כלפיי, הוא מציע לי לעלות איתו על האופנוע שלו. לקחת אותי למקום מיוחד.

האינטואיציה שלא בגדה בי הפעם, הובילה אותי עם מנוליס לבית הכנסת היחיד ברודוס, בין סמטאות בעיר העתיקה. אכן צדק היווני על האופנוע....

יום למחרת שוב נפגשנו ושוב לקח אותי לסיור בעיר, הכיר לי את החברים שלו. איש מבוגר עם נפש צעירה.

ליד המלון הייתה חנות למוצרי טבע-הפטיש שלי בתקופה האחרונה. נכנסתי.

בעלת החנות נראתה כאילו יצאה לפני חמש דקות יווניות, משנקין בתל אביב.

התחלנו לדבר. שיחה שהפכה למפגש של שעה בכל יום. חברה יווניה חדשה. מיילים. חיבוק. נפלאה.

לילה יום שני. 23:00.

ירדתי לשבת בלובי. פקיד הקבלה חייך אליי. התחלנו לדבר.

עד 4 בבוקר. שיחות. משיכה מטורפת. שיחות.

לילה יום שלישי.

שוב. הבחור אמן. צייר. מופלא. יפה-תואר. אל יווני אמיתי. פקיד קבלה לעת מצוא. שיחות. משיכה. שיחות. חיבוק. תדמיינו.

ביום רביעי נסענו יחד לטיול בכפר היווני לינדוס. נוף מופלא. עתיק. כפר קטן ולבן. קסם.

והוא איתי ואני איתו. והקסם לא פג. והשיחות הפכו למבטים. והמבטים הפכו לתשוקה. וכבר יום רביעי.

למחרת ממתין לי מטוס לארץ. "אולי תישארי כאן?". מיילים, טלפונים.

רביעי בלילה.

מפגש נוסף עם האל היווני. חיבוקים ללא הפסקה. אני אתגעגע אליך. אני אלייך. השעה כבר שלוש לפנות בוקר. אי אפשר להיפרד. בשעה תשע אני כבר צריכה לעזוב את המלון.

חמש בבוקר. "תבטיחי לי שתישארי כמו שאת- לבנה. בגוף ובלב. אני לא יכול ללכת ממך. לא יודע איך להסביר לך".

"אני אתגעגע אליך". דמעות של פרידה מקסם. של סוף קרב.

הולכת לחדר והוא מביט בי. " טיסה נעימה שרון". האנגלית המהולה במבטא היווני שלו- נחרטת לי בלב.

תשע בבוקר.

מזוודה. תיק קטן. דרכון בתוקף לעוד כמה שנות טיסה טובות. הרבה מחשבות. תחושה אחת. מה יהיה?

שש שנים עברו מאז שנסעתי לבד בפעם הראשונה, אז- זה היה אחרת. מן התגלות עצמית. מיד לאחר הגירושין.

היום זה לבד שונה. מתגעגע. לשם.

יום חמישי. צהריים. אני בארץ. נחיתת גוף בלבד. עצב מהול בשמחה. מתגעגעת.

יום שישי. חברה טובה ואני, חוף הים בהרצליה. עונג. זיכרונות עולים וצפים. עצוב לי. שמח לי.

לילה. חצות. מדמיינת את הקסם.

אחת בלילה.

נחתתי.