. 

ריגשו אותי תגובותיכם החמות בפוסט האלף -

כל תגובה ייצגה אדם שנמצא מהצד השני של המחשב,

שמפנה זמן עבורי כדי לומר לי מילה טובה.

עלתה השאלה מתוך התגובות שהתיחסה לאלמנט החשיפה,

לדבור מהבטן -

בלי מסכות, בלי להתחבא.

השאלה הזאת של

איך את נחשפת ככה בפני כולם

למה יש לך את הצורך?  מאיפה האומץ...

שאלה זאת עולה לעיתים גם בין חברי הלא וירטואלים (כן... מפתיע, אבל גם כאלה יש לי...)

כי אני מדברת מהבטן גם בשיחה רגילה, גם על כוס קפה.

תמיד צחקנו החברות,

שאנחנו אף פעם לא מדברות על קרמים ואבקות כביסה -

לא מגיעות לזה...

לא שאלה נושאים פחותים בעיננו - פשוט לא עולה...

אז היינו באופן יזום מקצות זמן לשיחות "איוורור מוח".

לכל הדואגים -

עדיין רב הנסתר על הגלוי -

אולי מי שקורא אצלי בין השורות ובכל הפוסטים ומחבר את הכל, 

קצת פחות נסתר לו וקצת יותר גלוי,

אבל לא בזה העניין...

בכל זאת, למה הבחירה לדבר פתוח מהבטן יש הרי יותר מדרך אחרת להתבטא -

הרי אני יכולה לכתוב מאמר על חשיבות הכעס, על אלימות או על כל נושא חינוכי אחר

וגם זה יהיה בסדר ויגיע אל אנשים.

הרי לכל אחד יש את הדרך שלו -

למה דוקא זו הדרך שלי בה אני בוחרת כל פעם מחדש -

השאלה של אדם את עצמו למה הוא עושה דבר מסויים,

מביאה אותו לגלות את הייעוד שלו, את ההנעה שלו בחיים -

לי חשוב שאנשים יקראו ויתחברו, שירוויחו ממה שאני למדתי,

שיהיה להם ערך מוסף לקריאה.

אם אכתוב מהראש - רוב האנשים יקראו מהראש -

כשאכתוב מהבטן - זה יגיע אל הבטן,

בכתיבה משולבת נוצר תהליך - בחיבור בין הרגש לשכל.

מישהי כתבה לא מזמן פוסט שעסק בנושא מאד רגיש.

היא כתבה אותו כמו סיפור וכך כולם הגיבו לה - עד כמה יפה הסיפור.

היא החביאה את המצוקה שלה בין המילים.

הגבתי לה וכתבתי לה על האומץ שהפגינה בשיתוף. זהו. לא יותר מזה.

תוך דקה וחצי כבר היתה בקשה בפרטי להוריד את התגובה.

הנימוק היה שהיא מעדיפה שכולם ימשיכו לחשוב שזה סיפור.

היא כתבה - הם קראו סיפור ואת הבנת...

בסופו של ענין,

היא החליטה להשאיר את התגובה ואמרה שהיא חשבה על כך ושכל אחד יבין מה שהוא רוצה,

זה בסדר לה.

כלומר - היא עברה שלב באומץ שלה להסתכל על זה פתוח מול עצמה. לקבל את עצמה ככה,

נוצר דיאלוג, נוצר תהליך.

זאת תשובתי, זה הייעוד שלי - אני מלווה אנשים בתהליכים. מאז ומתמיד.

הרבה לפני שנהייתי למאמנת אישית.

אני באה לעולם פתוח כדי שהעולם יבוא פתוח אלי.

מספיק אדם אחד שיודע שאני פה על מנת לסייע ושהוא יכול לפנות אלי

במצוקתו ומטרתי הושגה.

זה לא בא ממקום מתייפיף.

זה בא מהמקום שידע כאב ויודע איך מרגיש הסבל -

זה בא מהחלטה מאד קדומה שעשיתי באיזה שלב בדרך

שלא אתן למי שלידי להיות בודד בכאב שלו,

שהבית שלי יהיה פתוח,

שתמיד אנקוט עמדה במקום שיש בו אלימות,

שלעולם לא אשתוק.

כל מה שלמדתי במסע של עצמי - יהיה לטובת מי שצריך.

זאת הדרך שלי והאמת שלי.

לחיות באומץ זה להביט לפחד בעיניים ולומר לו ללכת וזאת מלחמה יומיומית - 

גילה