| בחדר מלא בצעצועים בכל מיני גדלים וצבעים, מפוזרים על הרצפה בינות לחתיכות נייר טואלט מרוטות ונעלי בית אבודות יושב הסופר. מגרד את קצה אפו ומדי פעם מתפתה לגישוש עדין בנחיריו. מתחבט בייסורי כתיבה קשים ובמחסום ספרותי עיקש. על מה אכתוב שלא כתבו? כתבו על הכל. על אנשים על ספרים על תרבות צריכה ותרבות צריבה או צריחה או צבירה או צחיחה. על הרים וגיאיות עמקים ורמות, כרמים ותבואות, נשים וצרות. הקלסר המנומר בצבעי שחור לבן ועליו סלסלת הקש עם המטלית המשומשת בתוכה שימשו כמין נקודת עגינה לנשמתו הספרותית המתמסמסת. הוא חשב על ניכוש העשבים השוטים באחורי הבית אותם הבטיח לעצמו לנכש כבר לפני שלוש שנים. הוא ניסה לשנות קו חשיבה ולהערים על מוחו. מוחו הזכיר לו שניה אחרי שלמהלך כזה, הסופר יידרש למוחו והנה פרדוקס נוסף מונח לפתח נפשו הספרותית המעונה של הסופר. הוא קם להכין לו כוס תה. אומרים שההפוגה מבורכת. היא מאפשרת זמן למוח להתארגן. לקבץ את כל פזוריו וליצור יש מאין. מחשבות בוראות מציאות. מציאות בוראת אכזבה, וסופרנו חיש שב אליה, הפעם עם כוס תה. התסכול אפף אותו מכל עבר.
הטלפון צלצל. הוא החליט שהוא לא קם. 'הנה' חשב. הטלפון מצלצל וגיבור הספר עונה. אני לא עניתי. מצד שני כשהגיבור עונה, בצד השני בדרך כלל לא מחכה אמא שלו לשאול מה שלומו. יש תפנית בעלילה שמוסיף לה מימד אחד. וסופרנו לא ענה. כך שהתפנית בעלילה לא תתבצע בשלב זה.
הטלפון צלצל שוב. אמא שלו התקשרה לדרוש בשלומו, ולהודיע לו שכבר יומיים הוא לא בא לבקר. הוא ניסה לתמרן את השיחה בעדינות אל סיומה, אך אמו קלחה מעשיות, סיפורי טרגדיות על שכנות עם דליות, בעלים סוכרתיים, ומגפת צפדינה שמשתוללת באפריקה. 'נו בטח' אמרה. 'זה בגלל שהם גויים ואין להם תפוזים'. הוא הרגיש שעיניו נעצמות, ושהוא מצטרף במן נחשלות בלתי נשלטת לעם שנשארה לו רק עבודת גמר אחת לסיום התואר כבר הרבה שנים. הוא נכנע ופרש לחדרו להתמכר לשנת סופרים עמוקה, אך העמידה מול הקיר המטאפורי של הכתיבה הציקה לו והוא התגלגל מצד אל צד. מנסה לדמיין חלומות אפשריים שמהם ניתן יהיה לגזור עלילה, או לפחות קטע פתיחה, אך הנד הבלתי עביר עמד איתן. מתנשא הרחק מעבר ליצירתיות שהתפאר בה בינו לבין עצמו. המיית נשימותיהם של ילדיו הישנים הוסיפה מימד של רוך למחשבותיו, כזה שיאפשר לו לתת מימד רומנטי לעלילה לכשתכתב. הוא קם נחוש ממיטתו אל המרפסת. נושא עימו עיתון דרושים שיאפשר לו פציחת קריירה שלא תדרוש ממנו יכולות הכלה של אמן מיוסר. 'חברת תרופות גדולה מחפשת סדרן סחורות' צעקה מודעה אחת. באחרת נכתב בפשטות - דרוש איש מכירות לדוכני תכשיטים בקניונים'. הוא המשיך לתור עם קצה עטו וחש דגדוג קל באחורי ראשו.
מודעת דרושים לניקוי חלונות בסנפלינג צדה את עינו ותחושה מוזרה של ניצוץ חשמלי עברה בעורפו. כאילו גזע מוחו סב. 'דרושים נמרי מכירות+בונוס+נייד+הכשרה ע"ח החברה', הצעה קוסמת, חשב. הורידים בצידי ראש החלו מתנפחים, והוא חזר לשולחן הכתיבה. הוא כתב ברצף ובקדחתנות במשך שעות ארוכות. משהניח את העט לזמן מה לתת מנוח לידו הכואבת מוחו דחק בו לאסוף את העט ולהמשיך לכתוב. הוא לא היסס במשפט הפתיחה, הוא המשיך עם פיתול קצרצר כדי לא ליצור עומס בפרק הראשון. בין לבין הוא החליט שהוא יחלק את הספר לשלושה סיפורים גדולים המתאחדים לכלל נובלה אחת שחדוות יצירה ממלאת את דפיה.
השמש שלחה קרניים ראשונות כשסופרנו הניח את העט. תחושה של סיפוק בראשיתי מילאה את איבריו והוא התמסר לה כל כולו. מוחו העיקש לא הרפה, ועל אף שהיה יגע נאלץ לאסוף את העט ולהתחיל בכתיבה שוב. בליאות של התחלות עטו רץ בין שורות הדף, משרבט כאילו בכוחות עצמו את תחילתו של רומן חדש. צווחות ילדיו המתעוררים הוסיפו נופך לסיפור על החייל שחזר הביתה מן הקרב. הוא חש כי מוחו, ידו והעט יישות אחת הן, ללא שליטה. הוא הקים את עצמו בכוח מהכסא אך ידו החזירתו בכוח אלים ומתפרץ לכסא. כותבת בכוח רב, יוצרת גומות כתיבה בדף, נשמעת אבסולוטית למוחו שכמו אחז בו דיבוק כתיבה. שעות על גבי שעות ישב וכתב שלושה ארבעה חמישה וששה ספרים, ומוחו קודח בדחף לא אנושי. הוא גישש בידו הפנויה אל המגירה שבשולחן הכתיבה, והוציא משם אקדח. הוא כיוון את האקדח לרקתו. מנסה להתעלם מכל חוק הגיוני שבו מוחו מצידו האחד שולט בו ללא עוררין ומכריחו לכתוב, ומצידו השני מציית כעבד נרצע ומגיש את האקדח אל רקתו. שני צידי מוחו נלחמו האחד בשני מלחמה שהוא לא היה מודע לה. אבל כל נצחון של אחד מהם הוא הפסד בשבילו. ידו האחת כותבת ללא הרף וידו השניה דורכת את האקדח. עוד חמש שורות והספר העשירי יסתיים. הוא קירב את אצבעו אל שמורת ההדק, נכון לפעולה בעוד ידו הכותבת מנסה להשלים את הפער הנותר עד לרגע שאחריו, הכל ישתנה. הוא לחץ על ההדק, וירה בידו הכותבת. האקדח נזרק מידו, דם ורסיסי עצם מילאו את שולחן הכתיבה.
הוא הסתכל על הכל כאילו צופה מהצד. כזה שנדהם לראות את ידו הבריאה אוחזת בעט ומתחילה לכתוב את הספר הבא. |