| עד שזה קרה סוף סוף .... עומר אהב את דנה אהבת נפש.באותו יום עומר הצליח לצאת שעה קודם מהעבודה. שעה, לא יותר, זה מה שהוא היה צריך, ככה, בשביל הנפש. גם הרבה לפני אותו ערב, עומר תמיד אמר, לכל מי שרק רצה לשמוע, שדנה היא סם החיים שלו, האוויר שהוא נושם, הנוכחות שלה נותנת לו את הכח להמשיך עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ... דנה, מצידה, אהבה גם היא את עומר, אבל אהבה "אחרת", ככה היא קראה לזה, אהבה ידידותית, אהבה חברית אהבה אפלטונית... שנתיים הם זרמו ככה, לאף אחד מהם לא הייתה זוגיות אחרת, הם היו כל העולם זה של זו, ביחד לא ביחד, לעולם לא נוגעים (עומר ניסה פעם אחת לנשק את דנה, זה היה בשבוע הראשון להיכרותם. פעם אחת בלבד. דנה נבהלה ממגעו, סירבה בתוקף, הסבירה שזה לא הוא זו היא, ושככה היא וזהו, ושאם הוא רוצה הוא יכול להמשיך להיות שם, אבל ככה, איך שזה, ועומר, כבר לגמרי אוהב – הוא אהב אותה מהרגע בו נפגשו - נשבע לעצמו שלא ינסה ולא יעשה את הצעד שוב לעולם, עד שדנה תבוא אליו מרצונה). הם התקדמו טיפין טיפין, זו מתקרבת אל זה, זה כבר קרוב מאין כמוהו, מחכה. מחכה באהבה אין קץ, אהבה ללא תנאי, אהבת אח לאחות, אב לבת, מורה לתלמידה, מעריץ לנערצת, כל האהבות מכל הסוגים, באותו אוהב ולאותה אהובה. שנתיים הם חיו כך את חייהם, אבל גם זה את חייו של זו, ועומר חיכה, חיכה בסבלנות, לדנה שתקרא לו, שתבחר להוסיף לנבכי הנפש של הקשר שלהם, אותה נפש שקשורה הייתה בעבותות של היכרות מעמיקה ואהבה טהורה, את מחוזות הגוף הנשקק כל כך. ערב קודם הם ישבו בדירה של דנה, עישנו קצת דיברו קצת, אבל בעיקר הקשיבו. לשקט של הערב, לרעשים של העיר שהפרו אותו, לדיסק של ריטה שהתנגן ברקע, רמזים, וריטה שאלה שם (את רמי?) אם היום, כשהם כבר לא צעירים, האם הוא היה בוחר בה שוב, אחרי כל השנים, ועובר איתה שוב את כל החוויות, ומתמכר שוב לריח שערה...ודנה שאלה את עומר, ככה כבדרך אגב, אם הוא היה בוחר בה. עומר, בלי למצמץ, השיב: "שוב ושוב, כל בוקר, עד שאני אמות".דנה הסתכלה לתוך עיניו, ולפתע שטף אותה נחשול של רגשות סוערים. אהבה, ביטחון, שמחה, הכרה, תודה, ובין לבין הרבה הרבה חשמלים, כולם ביחד זרמו להם בגופה של דנה, מתנגשים זה בזה ובעיקר שואלים זה את זה: איפה היית? למה חיכית? והמבט שנשקף מעיניה של דנה באותם חלקיקי שנייה נסערים, לא הותיר מקום לשאלות. האוויר עמד בחדר. הנשימה נשנקה. העיר והמוזיקה לא נשמעו עוד. עומר ידע שהגיע הרגע, שהוא יכול עכשיו ממש ברגע זה לרכון כלפי דנה, להתקרב, שהפעם זה יכול לקרות להם. אבל, מתוך אהבתו הרבה, לקח עומר החלטה, שמבלי שידע זאת באותה עת וללא שייחס לה חשיבות כלל, שינתה את חייו. עומר החליט לחכות. לחכות לדנה, בדיוק כמו שהבטיח לעצמו לפני שנתיים. הוא קם, מלמל שהוא חייב לרוץ, ויצא מבלי להביט אחורה. במשך כל הלילה הוא לא עצם עין, כל גופו הרגיש את דנה, את המקצב שלה, את הנוכחות שלה התמידית, הנחשקת והלא מושגת, את הבל נשימותיה כששאלה אותו בשפתיה האדומות אם יבחר בה... עומר הבשיל את הרגע במוחו והעצים אותו, עד שהשחר האיר, אז נרדם כשעל שפתיו משוח חיוך עורג... למחרת בצהריים, עומר התקשר לדנה וביקש ממנה להגיע למקום שלהם. הם קבעו ל- 6, והשמש הקיצית עדיין האירה עבורם את השמיים כשהם נפגשו שם, בין הסלעים שנושקים לים, באחד המדרונות שיורדים מיפו לתוך הים. המקום היה מבודד, אסור לרחצה ובעיקר שקט. עומר ודנה נהגו להיפגש שם לעיתים (הם מצאו את המקום הזה פעם אחת בטעות, כשחיפשו קיצור לרדת לים, אז לים הם לא ירדו באותה פעם, כי הסלעים מסתיימים שם בצוק, והם נאלצו לשוב אז אחורה ולחפש ירידה בטוחה, אבל מאז נהגו ללכת לשם כשרצו לעשן ולדבר בשקט ללא הפרעות). דנה כבר חיכתה לו כשהוא הגיע, מחייכת קלות, מעט נבוכה מהדינמיקה החדשה שנוצרה פתאום ביניהם, אשר מחקה במחי יד את הרגש הכאילו אגבי שהייתה רגילה להרגיש אליו, ופינתה מקום, המון מקום, לסערת רגשות מחשמלת שהעתיקה את נשימתה של דנה מציפיה, בעיקר, למפגש הזה, שעל אף שהיה כה מוכר ושכיח עבורה, הוא גם היה לה במובן מסוים מפגש ראשון עם עומר, עם גופו ועם נשמתו. עומר מצא סלע שטוח והתיישב ליד דנה, שכבר ישבה על אחד הסלעים ממנו ניתן היה לצפות היטב במגדליה האינסופיים של העיר תל אביב מימין, ובשקיעה הארגמנית הישר ממולם. בין הסלעים, במבט מטה, ניתן היה לראות את הים מתנפץ קלות ומלחך את הסלעים התחתונים, הרחוקים, הלוך ושוב, במקצב עדין ואחיד, ואף מצמח להם במקומות שונים שפם או זקן ירקרקים. עומר הביט בעיניה של דנה, ארוכות, בשתיקה, והרגיש איך הוא נרגע מהיום הארוך שהיה לו, שקדם לו לילה טרוף. לאחר דקות ארוכות הזיזה דנה את ידה וקירבה אותה ליד ידו של עומר. עומר אזר את האומץ שהיה דרוש לו, ונענה למבט המצפה שלה, כשהוא לוקח את כף ידה, בעדינות, בידו. עומר עצם את עיניו והתמכר לתחושה החדשה, הרכה, העוטפת. דנה הרגישה את ליבה משתולל, פועם בכף ידה שהייתה אחוזה במגעו הבוטח של עומר. דנה נשמה עמוקות את הים השוצף אל קרבה, ונשימותיהם התכופות של האוחזים התמזגו אט אט למקצב אחיד, מוכר ובטוח. אט אט החל עומר להעביר את כף ידו השנייה על כף ידה של דנה, האחוזה בידו, הלוך וחזור, שוב ושוב, כשהוא מעביר בדנה צמרמורות עונג דקיקות, מראשה ועד לכפות רגליה, ומותיר את גופה מעונג ומצפה. במשך דקות ארוכות הם לא זעו, אך אז הניחה דנה את ראשה על כתפו של עומר. עומר חיבק את כתפה הדקה, והחל ללטף בידו השנייה את שפתיה המלאות, הלחות. דנה פשקה את שפתיה קלות, והפנתה אל עומר מבט שואל. עומר הרגיש את רקותיו הולמות ואת גופו מתעורר, ונשק קלות לשפתיה. דנה נענתה לו בנשיקה ארוכה ורכה, ולאחר שהתנתקו, הרגיש עומר כמי שטעם מנהר החיים ומובטח לו כי מעתה לא יתייסר עוד לעולם...עומר חייך, נשם נשימה עמוקה ומשך את דנה אליו באחת, תוך שהוא מייצב את עצמו על הסלע עליו ישב, ודנה, בטוחה ומתמסרת, התרפקה מצידה על עומר, היטיבה את ישיבתה בין ירכיו והסתובבה אליו קלות, מחייכת, מלטפת. בשעה הבאה חוללו השניים במחול סוער של יצרים סוערים, תשוקות קדומות, פנטזיות שמתגשמות ואהבה יוקדת שסחפה את שניהם מבלי שראו דבר בעולם, מלבד זה את זו. הם אהבו, נשמו, שרטו, נישקו, שאפו, שאבו, לחכו, ליטפו, ועינגו זה את זו וזו את זה ארוכות, פורטים זה על גופו של זה כמנגנים ניגון עתיק הידוע רק לשניהם. עומר שקק בדנה במלוא אונו, ודנה בתשובה, קיבלה אליה את עומר, בברכה מתוקה ונסערת כאחד. לאחר שהציפו אותם נחשולים של פורקן, נשקה דנה לעומר, ליטפה את פדחתו המבהיקה, והתכרבלה בין זרועותיו האוהבות. עומר לחש באוזנה דברי אהבה מתוקים כצוף, במשך שעה ארוכה. השמש שקעה והחשיכה את השמיים, את הים ואת היבשה, ועומר ודנה נאחזו זה בחומו של זה מבלי להרפות. כשלא יכלה עוד להכיל את האושר הגואה בה, התרוממה דנה כשהיא נרגשת כולה, התמתחה כששתי זרועותיה מונפות אל על, ופנתה לעומר בדברים, לראשונה מאז שנפגשו אותו יום. חמש מילים בדיוק דנה הספיקה לצעוק, לעומר ולעולם, לפני שמעדה, איבדה את שיווי משקלה, ונפלה מבין הסלעים אל מימיו השחורים של הים. "אני אוהבת אותך עומר שלי !", הוא הספיק לשמוע, לפני שדנה צנחה אל מותה. 7 ימים בדיוק לאחר מכן, כשעומר חזר מבית הלוויות, שפוף, רזה ובעיקר שותק, לאחר שהפנים באופן סופי כי טעם החיים החדש שנגלה לו, הלך לאין שוב, הלך עומר אל אותו סלע בדיוק, וקפץ ממנו אל מותו, בתקווה לשוב ולהתאחד עם אהובתו בעולם שכולו טוב. |