דממה.  

הרחוב מדבר בקולות נגועים.

הליכה אל האיש שמשפר חיים.

גלולות ומחטים.

השתקפויות על חלונות,

בזגוגית רואה דמותה. 

הפסים שנמתחו על חולצה,

מיוצרת במפעל של ערבים,

מרחיבים בדמותה הנשקפת את הבטן והשמות.

בצעדים יש מנגינה,

קאבר עצוב לחיים מצוירים.  

והיא מטופפת, קלה,

כמו לחם בלי כלום, כמו תווי בלוז.

על פינה עם פיצוציה וכספומט, 

חונים אופניים ואופנוע מרעיש. 

לנשימות שלה חרחורים, חורים, נתקים.

גם כשמדברת.

יש לה צחוק בקצה

והשקעים שלו טבועים בה.

זה אולי הרחוב שלו.

זונות מסודרות במטרים ובשיניהן, 

צהוב ושחור כמו מדי כדורגל של שבת.  

לילה מסביר לרחוב  

קצת על שקט

ועל צפירות של פעם,

בתי קפה נסגרים  

אצלה נפערות שאלות וכאב בבית השחי.

קצת מזיעה. 

איש אחר, שונה משלה,

עם כובע של קאובוי  

וסיגריה של שריף, הולך לעברה.  

ידיים בכיסים. עושה לה עם הפה,  

אולי שריקה?

הרחוב נגמר.

אין בו התחלה של כלום.

מהצד השני הוא סוף של אישה עם כלב.