כותרות TheMarker >
    ';

    רק פעם בחיים

    עם יהודה אטלס בעקבות לובנגולו מלך זולו (חלק א')

    1 תגובות   יום ראשון, 27/5/07, 10:08

    2.9.04 מחר ב-  0600  אנו ממריאים ליוהנסבורג ומשם לקיפטאון לקונגרס סופרי ילדים. סך הכל 11 שעות טיסה.

    כשיוצא לי לנסוע עם יהודה למפגשי סופרים-תלמידים בארץ, אנו יושבים במכונית לכל היותר שעתיים שמהן שעה וחצי הוא ישן.

    עכשיו 11 שעות, נראה מי ישן יותר.

    קבענו שהערב ב- 1800 אנחנו נוסעים  למשרד אל-על ליד הרכבת, כדי שמחר לפני ההמראה לא נצטרך לעמוד בתור עם המזוודות.שבוע קודם לכן, קבענו פגישה בבית קפה בזל, כדי לתכנן את המסע ולדבר על תוכניתו להישאר עוד שבוע בדרום אפריקה, כדי לבקר ידידה שלו מימי האוניברסיטה, ישראלית יפת תואר שהתחתנה עם צעיר יהודי מיוהנסבורג, התגרשה ממנו, ועתה היא גרה בדד בפורט אליזבאט ותשמח לארח אותנו. אני קונה את ההצעה בהתלהבות ובהזדמנות זאת מעניק לאטלס את ספרי האחרון "על הא ועל דא". הספר זכה למחמאות רבות במשפחה, אך חשוב לי לדעת מה הוא, המחמיר שבמבקרים, יגיד עליו. עד היום לא אמר מלה, אבל כשנשב 11 שעות במטוס וכבר לא יהיה לנו על מה לדבר, אין ספק שנגיע אליו.           

    בינתיים אנו יושבים ברכב הנוסע לתחנת הרכבת. אטלס נמצא באופוריה שלפני הטיסה, ההתרגשות כבר אוחזת בו והוא מסתכל בבוז על הארץ שמחר נראה אותה קטנטונת מלמעלה.            

    "אני שונא את הארץ הזאת! –הוא מכריז- את העיר העלובה הזאת, את המדרכות המתנדנדות ואת הבתים המתפוררים ! תביט תביט! – הוא אומר באותה נשימה.- תראה איזה יופי של ציצים!"            

    אני לא זקוק להכוונה שלו, כי גם עיניי נעוצות באותם כדוריים המקפצים בתוך חולצת הטי-שרט של העלמה החולפת מולנו במעבר החצייה. היא עוברת זקופת חזה בלי לנחש איזו התעוררות חושים היא גורמת לשני זקנים על סף ההתקרחות. מעניין מה תעורר בנו  הגרושה היפה  שלו בדרום אפריקה.

    3.9.04 אנו מגיעים ל'בן-גוריון' שעה לפני הזמן.

    מסתבר שחוץ מהזיות נעורים, יש לנו עוד דבר משותף: שנינו מעדיפים להקדים ולא לחיות את  הדאגות של אלה האוהבים לבוא ברגע האחרון.

    הוא משבח את עצמו על שהשכלנו לתת את המזוודות אמש ולחסוך לעצמנו את כל בדיקות הביטחון המעצבנות. אנו מוסרים את הפספורטים וכרטיסי הטיסה ומוזמנים לעבור במנהרת הביטחון. אני עובר בשלום, אבל אצל שותפי פעמון האזעקה מצלצל בהיסטריה. יהודה מרוקן את כיסיו עד אחרון המטבעות, אך הפעמון שב ומצלצל. מה זה יכול להיות? השלייקעס! אטלס נזכר שלכתפיות שלו יש סוגרי ממתכת זהובה. הוא מסיר אותן ועובר במנהרה תוך החזקת המכנסיים בידיו. גם הפעם הפעמון מרעיש. עכשיו העניין מתחיל להיות חשוד. איש הביטחון לוקח את אטלס הצידה ולא עוזר לי זה שאני אומר לו 'אתה יודע מי זה?'            השרביט המחליק על גופו המלא של סופר הילדים הנערץ, לא משמיע אפילו ציוץ אחד. איש הביטחון חוזר ומעביר את הסופר בשער הפעמונים ואלה מצלצלים בעוז.           

    "יש לך קוצב לב?" – שואל האיש.            

     "מה פתאום?" – מחזיר רעי שמתחיל לאבד את בטחונו.           

    "אז אולי השתילו לך פלטינה?" –            

    "רק זה חסר לי."           

    "טוב, תוריד את המכנסיים!"            

    למכנסיים שנפרדו לא מכבר מהשלייקעס אין בעיה לרדת לבד, אלא שלשם כך יש צורך להסיר קודם את הנעלים. ברגע זה אורים פניו של החשוד והוא אומר:

    "איך שכחתי! יש לי פלטות מגנטיות!"

               

    הסופר  עובר עתה יחף בשער הפעמונים ואלה לא פוצים צליל. התעלומה נפתרה, אך מה יהיה כעת? הרי בכל שדה תעופה שנעבור, נצטרך לחכות עד ששותפי יחלוץ את נעליו...

    די  לצרה בשעתה. כעת יש לנו המון זמן להסתובב בין חנויות הדיוטי-פרי.

    מה כדאי לקנות? אולי מתנה לגרושה היפה, הממתינה לנו בוילה שלה בפורט-אליזבט? אבל בעצם חבל על הכסף, הרי לכל אחד מאתנו יש כמה ספרים שאנחנו לא יודעים איך להיפטר מהם.

    מגיעים לחנות האחרונה בלי להוציא פרוטה ואז מהדהד הרמקול בכל אולמות שדה התעופה: "מר יהודה אטלס! מר יהודה אטלס! נא לגשת למודיעין!" 

    נכון שאנחנו נוסעים גם בשליחות  משרד החוץ ולפני הטיסה עברנו קורס קצר של אמצעי בטחון והנחיות איך להציג בקונגרס את תדמיתה החיובית של מדינה ישראל, אבל איזו משימה הם רוצים עוד להטיל עלינו ולמה הם לא מזכירים גם את שמי?  רק שלא יתנו לנו מטלה סודית שלא נוכל לעמוד בה.           

    "זה לא ממשרד החוץ –אומר לי יהודה בפנים חיוורות, כשאנו חשים לעבר תא המודיעין- זאת בטח אשתי. אמא שלה חולה מאוד ובטח קרה משהו נורא. סתם רונית לא הייתה מצלצלת."           

    עכשיו אני מחוויר. מה אעשה בדרום אפריקה בלי יהודה, הרי אפילו את שם המלון אני לא יודע, שלא לדבר על הגרושה. לא איכפת לי מה שיקרה לאמא של רונית. אני לא נותן לו לעזוב אותי. קודם שיביא אותי לאפריקה ואחר כך יעשה מה שיעשה.

    חסרי נשימה אנו מגיעים למודיעין ואז הפקידה מסתכלת על שנינו. לפי החיוורון היא חושבת שאני הוא אטלס. אמנם בתמונת הפספורט שבידה, יש לי זקן, אבל אולי  השפם מסתיר אותו. עוד היא חוככת בדעתה אל מי לפנות, וידידי גומר את נשימת הריצה האחרונה שלו ומכריז: "אני יודה אטלס. מה קרה?"           

    "זה מה שקרה! –אומרת הפקידה הסימפטית ומושיטה לו את תיק הנסיעות שלו- איבדת את  כרטיס הטיסה ואת הפספורט!"           

    זה מה שקורה כשטסים עם מדרסי מגנט וצריך לשבת לחלוץ נעלים. מכאן להבא אני מקפיד לבדוק את כל מי שנוסע עמי, כדי לדעת אם לא מגנט את כפות רגליו.           

    כשאנו מגיעים למטוס, נמוגים כל חששותיי מפני הטיסה הארוכה והמייגעת. אין לי מה לפחד. אווירון כל כך גדול ומגושם, בואינג 727 המפלצתי, אין  סכויי שדבר כזה יצליח להתרומם אפילו מטר אחד מהאדמה.שתים עשרה שעות לאחר מכן אנו נוחתים בקיפטאון, אחרי שהחלפנו מטוס ביוהנסבורג.

    בדרך דיברנו על כל הדברים שבעולם, אבל אפילו לא מלה אחת "על הא ועל דא" ספרי האחרון.

    אין דבר, אנחנו נגור עכשיו שבועיים בחדר אחד, הרגע החשוב עוד בוא יבוא. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/5/07 18:46:

      מכיוון שהייתי בקייפטאון לפני מס' חודשים, מעניינת אותי התרשמותך...

      מחכה לפרקים הבאים...

      אה כן והוספתי כוכב...

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      פוצ'ו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין