* החיים הם חיים כי הם נושאים אתם את המוות, והמוות הוא מוות משום שאין חיים בלי מוות.

* כל תהליך ההתפוררות בסדרי העולם הוא בלתי הפיך, אך את תוצאותיו מסתירה ומעכבת עננת המספרים הארוכים, המכילה בתוכה אפשרויות בלתי מוגבלות, למעשה, של התאמות חדשות, של שיבוצים וזיווגים חדשים.

*גם בשתיקה אפשר לראות מעין שיח, משום שהוא סירוב לעשות במילה שימוש שעושים בה אחרים; אולם משמעותה של שיחה-שתיקה זו נעוצה בהפסקותיה, כלומר במה שמדי פעם בפעם נאמר ומעניק משמעות למה שאין אומרים.

* הקושי לשוחח עם צעירים נובע מהתמוססות הרציפות בין הדורות, שהיא תוצאה של אי-היכולת לנעביר התנסות, ולמנוע אחרים מלעשות אותן שגיאות שכבר עשינו. המרחק האמיתי בין שני דורות נקבע על-פי היסודות המשותפים להם, המחייבים חזרה מחזורית על אותן התנסויות, כמו בהתנהגותם של מיני בעלי-חיים המועברת בתורשה ביולוגית;ואילו היסודות שיש בהן הבדל של ממש בינינו לבינם, הם תוצאה של תמורות בלתי הפיכות שכל תקופה נושאת איתה, כלומר, הם נובעים מן המורשת ההיסטורית שאנו העברנו להם, המורשת היחידה שאנו באמת אחראים לה, גם אם לפעמים באופן בלתי מודע. לכן אין לנו מה ללמד: על מה שיותר מכל דבר אחר דומה להתנסות שלנו, אין לנו כל יכולת להשפיע; ובמה שנושא את חותמנו איננו מסוגלים להכיר.

* לעולם לא נוכל לדעת דבר על מה שמחוץ לנו, אם נדלג על עצמנו. היקום הוא המראה שבתוכה נוכל להתבונן רק במה שלמדנו להכיר בתוך עצמנו.

* כיצד לומד אדם איך להיות מת.

   # קודם כל אסור להחליף "להיות מת" ב"לא להיות", מצב הכולל גם את מרחב הזמן

      האינסופי שקדם ללידה, כנראה מקביל למרחב הזמן, האינסופי האחר, שבא אחרי המוות.

      למעשה, לפני הלידה אנו חלק מאינספור האפשרויות שבגורלן ייפול או לא ייפול 

      מלהתממש, לא בעבר (שאליו נשתייך עתה לגמרי אך עליו לא נוכל להשפיע עוד) וגם לא

      בעתיד - זמן שגם אם הוא מושפע מאתנו הוא נשאר אסור לנו.

   # להיות מת זוהי ההקלה שמרגישים כאשר יודעים שכל הבעיות הן בעיות של אחרים, 

       ועניינם. למתים, בעצם, לא היה צריך להיות אכפת עוד כלום מכלום, משום שמחשבות

       כאלה אינן מעניינם עוד.ואף אם דבר זה עלול להיראות כבלתי מוסרי, הרי שדווקא בחוסר

       אחריות זה מוצאים המתים את עליצותם.

    # "אם הזמן חייב להסתיים, כי אז אפשר יהיה לתארו, רגע אחר רגע", חושב מר פלומר,

        וכל רגע, בשעת תיאורו, מתרווח כל-כך ששוב אין רואים את סופו". הוא מחליט להתחיל 

        לתאר כל רגע בחייו, ועד שיתאר את כולם הוא לא יחשוב עוד שהוא מת. באותו רגע

        הוא מת.

דברים אלה הם פנינים בעיני ונבחרו וצוטטו מספרו של איטאלו קאלווינו "מר פלומר"

בתרגומו של גאיו שילוני. זו רק טעימה להדגמה והיא אפס קצהו של החוכמה

האצורה בספר זה.