לא נעים לי להודות, אבל הפעם הראשונה שלי בבית מלון הייתה בגיל 18, לא פחות. זה היה בוורשה, בנסיעה המסורתית של כתות י"ב לפולין, משם היינו אמורים לשוב היישר לזרועות האינתיפאדה הראשונה, כשבאמתחתנו כל התובנות הציוניות והמיליטריסטיות המתבקשות שיקלו על הזכרים שבינינו את ההתמודדות עם דיכויה של אוכלוסיה אזרחית עויינת ומשוועת לחופש ("אחרי שהייתי באושוויץ, הבנתי למה אנחנו צריכים שיהיה לנו צבא חזק"). בית המלון עצמו היה מצויד בכל הפאר וההדר שבית מלון 3 כוכבים בוורשה של שלהי עידן הקומוניזם יכול היה להיות מצויד בו. על האוכל לא כדאי להכביר מילים. ביצה קשה ומקפא רגל קרושה רוטט בג'לי עכור שכזה לא טעמתי מימיי, וגם לא שם, האמת.

בהמשך הייתי סטודנטית תל אביבית שחיה בעוני בלתי נסבל ובלתי פוטוגני בעליל, ומכיוון שיצאתי עם סטודנטים תפרנים כמוני, לא היה סיכוי שמישהו יזמין אותי לבית מלון או צימר נחשק ומפונפן בגליל (ושוב לא נעים להודות, אבל בימים ההם, אי שם בתחילת שנות התשעים, כל הקונספט של צימר בגליל בקושי היה קיים. זקנה שכמותי).כשהכרתי את בן זוגי ואבי ילדיי, הוא הזמין אותי אחרי חודש להצטרף אליו לחופשת סקי מטעם חברת הביטוח שאיתה עבד. מרוב התרגשות לקחתי מזוודת ענק ובה צררתי את כל מלתחתי, קיץ וחורף, אביב וסתיו. הסקי לכשעצמו לא הזיז לי. קלאמזית ושונאת ספורט הייתי ונשארתי כל חיי. אבל המלון, המלון. תואם קלאב-מד סוג ז', שכל משתתפי הנסיעה המאורגנת מטעם חברת הביטוח התלוננו על התנאים המחפירים ועל האוכל המעפן ("איך אפשר להשוות את זה לפעם שעברה?"), אבל אני הרגשתי לגמרי על הגל. מה זאת אומרת? שלוש ארוחות ביום בחדר אוכל מהודר, חדר נקי עם אדן חלון רחב שעליו יכולתי להשתרע ולצפות מבעדו בהרים המושלגים, לשתות אספרסו דלוח בלובי ולהרגיש כאחת האדם. זאת אומרת, כמו מישהי שאשכרה נוסעת לבתי מלון.

בהמשך באה נסיעה לפאריז עם מלון 2 כוכבים שאליו הגענו רק כדי לישון בלילה ולצאת לפנות בוקר לחרוש את רחובות העיר האנטישמית והיפיפייה הזו, וירח דבש של חמישה ימים ברומא באותו קונספט בדיוק. ואז נולד בני הבכור.

כשהיה בן 8 חודשים, החליט בן זוגי שסבלנו מספיק, רבנו מספיק, דרדרנו מספיק את הזוגיות שלנו מאז שהקטנצ'יק נולד, ועכשיו הגיע הזמן לפצות בגדול. חמישה לילות במלון הנסיכה באילת, בדיל מארץ הדילים, שהחל מיד אחרי ראש השנה, בימים שבין כסה לעשור והסתיים במוצאי יום כיפור. נסענו עם זוג חברים מה שנקרא (חבר של בן זוגי מהצבא ואשתו פלוס בנם בן השנתיים). יאמר לזכותי (?) שידעתי מראש. בטני התהפכה לפני הנסיעה. אמרתי לבן זוגי שזה יותר מדי, חמישה ימים ולילות. שזה קצת גדול על זוג עם תינוק בן 8 חודשים. בכורי היה בדיוק בגיל הבעייתי, של זחילה נמרצת בכל פינה, קטן מדי עבור מועדוני ילדים ותעסוקה של ממש. בשלב זה של חייו הוא רק רצה להשתולל ולזחול, לאכול את האוכל המרוסק שלו ולשתות את המטרנה בשקט. כמובן שהמזוודה שלו שקלה טון וחצי. שתי קופסאות מטרנה, חבילת חיתולי ג'מבו ועשרים צנצנות גרבר, ומלתחת חורף קיץ, אביב וסתיו. הסיוט התחיל כבר בתחנת הדלק, לפני שהדרמנו אפילו קילומטר אחד. התינוק הרגוע ואוהב הנסיעות שלי כנראה חש בשינוי השגרה המבצבץ ובא, וצרח כל הדרך עד כביש הערבה, רק אז נרדם באפיסת כוחות. אני ובן זוגי, שעד אותו רגע ניסינו נואשות לבדר אותו בשירת קאנון זייפנית של מיטב שיריי עוזי חיטמן, השתתקנו והבטנו כל אחד לצד השני בעוינות.

איך אתאר את החופשה הזאת מבלי לגלוש להגזמות?  היה סיוט, בקיצור. ילדי הישן לילה שלם כמעט ברציפות התעורר מדי לילה בכל אחד מחמשת לילות החופשה הארורה הזו וצרח שעתיים רצוף. מדי בוקר היינו קמים בעיניים טרוטות ליום נוסף של חוסר מעש מוחלט. בן זוגי עוד ניסה לבקר מדי פעם בחדר הכושר של המלון, להצדיק את הכסף הרב שעלה התענוג המפוקפק הזה. האוכל היה מצוין, תודה ששאלתם, אבל אכלנו בהפסקות, הוא עם החבר מהצבא ואני עם זוגתו בפטפוטי סרק, בעוד האחר משגיח על הילד שזחל בלובי של המלון וירק גרבר כאילו אין מחר. והזוגיות, הזוגיות. רבנו בחופשה הזאת יותר מבכל השנתיים שקדמו לה.  אחרי חמישה ימים ולילות שנאנו האחד את השנייה כמו זוג בשנת נישואיו החמש עשרה לפחות. בצהריי יום כיפור, היום האחרון לשהותנו במלון, הצעתי לבן זוגי שנחתוך משם. הוא ניסה להציע שנחכה עד לצאת החג, אבל אני לא ראיתי אותו ממטר, מצטערת. ארזתי את חפצינו במהירות שיא והעמסתי על האוטו. התינוק גילה התחשבות מפתיעה וישן הפעם כל הדרך, משאיר לנו את כל הזמן שבעולם לעוד ריב אחד עסיסי, ולשתיקות המעיקות שלאחריו.

טוב, בואו נגמור עם הטראגיות העודפת הזו. מאז נסענו עוד כמה פעמים איתו, ואחר כך גם עם אחיו הצעיר. אף פעם לא סבלנו כמו בחופשה המרה והנמהרת ההיא במלון הנסיכה, אבל להגיד שנהנינו יהיה מוגזם (וסליחה על המשפט הפולני שהתפלק לי כאן עכשיו). כל חופשה עם הילדים, אצלנו לפחות, היא קרקע פורייה ולא אכזבת לריב ומדון. משהו בצפיפות החונקת הזו, של שני הורים וצמד פעוטים בחדר אחד, מפנק ונעים ככל שיהיה, עושה את שלו. זה, בתוספת התובעניות האינסופית והמתישה הרגילה של הטיפול בצמד לוחמי החיזבאללה הפעוטים שלנו, גורם לנו לחשב את קיצינו לאחור בכל חופשה. וכן, כמובן שיש גם רגעים יפים שבהם המשפחתיות זורמת, ואני נוצרת כמה רגעים כאלו בלבי: אני ובני הקטן מתענגים על מימיי הכינרת. נסיעה משותפת של ארבעתנו בטרקטורון קטן באגמון החולה, כששני ילדיי צוהלים עם כל קפיצה על תלולית עפר. מסעדת בשר במטולה שהצלחתי לסיים בה מנה שלמה של רביולי מעולה בלי אף הפרעה מהצד. ובכל זאת, האמת חייבת להיאמר: חופשה עם הילדים לא עושה לי את זה. ומכיוון שגם נסיעה בלעדיהם קשה לי, לא נותר לי אלא להתרפק על זיכרונותיי המועטים מחופשות נפלאות בעידן שקדם להיוולדם, להצטער על היותי בת עניים, הסיבה שבעטיה היו לי כל כך מעט נסיעות וחופשות כאלו, ולהביט לעבר העתיד בציפייה ובתקווה לחופשות אחרות. אין מחיר לחופש.