סוכת גפנים

לצפייה במסך מלא

סוכת גפנים

‎21

ספרים

52 תגובות יום ראשון, 25/5/08, 21:05

" אני פוסק לך, 6 חודשים של עבודות שרות ובנוסף קנס בגובה 20,000 שח'"

שירה לא הרגישה דבר באותם דקות, כאלו נשמטה הקרקע מתחת לרגליה

והיא צונחת לבור עמוק ושחור. חושך מסביב לה, רק עטלפים בצרחות מתכתיות

והיא שירה, חסרת משקל מרחפת שם בגיהנום.

פיה יבש, מילותיה נאלמו לה, העולם נעלם ואיננו, נותר רק הבור השחור

שמושך אותה למטה למטה עוד ועוד. היא רוצה לצעוק אך קולה בוגד בה

אין נפש חיה מסביב רק החושך והעטלפים בקולם המקפיא.

מגעה הקר של רצפת האולם החזירה אותה מעלפונה.

קומי שירה, בואי אעזור לך, אל תדאגי....

עזוב אותי, התרחק ממני עטלף...זעקה שירה ללא קול, אך לא, אין זה עטלף

זו גלימה...מה קורה לי...היכן אני?

...............................

שירה ניגבה את פיו של הקשיש משיירי האוכל והגישה לפיו כוס מים ממותקים.

מידי יום, מתייצבת שירה במעון היום לקשישים סיעודיים הקרוב לאזור מגוריה.

משלמת את חובה לחברה.

שירה החליקה את כסא הגלגלים לחצר והתיישבה עם הקשיש להנות מזיו קרני השמש שהבליחו מבעד לענני החורף.

זכרונותיה הפליגו למחוז ילדותה שם בעיר המדבר, עת היתה מבלה עם אביה

בחצר ביתם בניקוש עשבים שוטים, מושיטה לו יד בגינון החצר.

אביה משוש חייה, נקטף לה בעודה נערה צעירה והיא רק בת 14 שנים.

איך, איך יעמוד לו ליבו מול המתחים והמריבות התמידיות שהיו בבית, חשבה לעצמה.

עם פטירת אביה, שִלחה אותה אמה לפנימייה, או אז יצאה שירה

אל עצמאותה שלה והיא עדיין ילדה.

..................................

שירה חיה עם בנה יחידה, יותם בן ה-18 בבית שבקצה המושב.

הם הגיעו לכאן לפני עשור שנים מהעיר ללא הפסקה לאחר שאישה קיפד את חייו בתאונת דרכים.

שירה חשבה ששינוי אוירה יועיל ליותם ולה להתגבר על האובדן.

אחרי השבעה הבית התרוקן והבדידות פשתה בכל פינה.

שירה התהלכה כמת בביתה, המוות הכה בליבה בשנית.

מיום ליום הסתגרה יותר ויותר בתוך עצמה, לא באה בין הבריות.

היא נותרה בודדה ללא כתף לבכות עליה, ממש כמו אז, עת איבדה את אביה משוש חייה.

בתום ה-30 החליטה שירה לעשות מעשה, ארזה את מטלטליה ואת בנה

ועקרה למושב בצפון ,שהרי משנה מקום משנה מזל.

אט אט, העשייה החדשה הכניסה רוח מרעננת לחייה, היא עיצבה את ביתה הקט בקפידה וידה ניכרה בכל פינה בבית.

את טיפוח החצר השאירה לבנה יותם. במהלך השנים טבל הבית הקטן בין עצים

שיחים ופרחים.

יותר מכל אהב יותם את סוכת הגפנים שהקים מאחורי הבית

זו הפכה ל"זולה" שלו.

שם נהג לארח את חבריו לתוך הליל, והיא שירה, התמוגגה למשמע צחוקם המתגלגל כאשר עמדה במטבח והכינה כָּדֵי לימונדה, מפזמת לעצמה את השיר האחרון שהלחינה.

.............................

עכשיו מסתופפת היא בחיבוקו הגדול והחם של אבנר אהובה

המלקק את הדמעות הנושרות על לחייה, דמעות געגוע ליותם שזה עתה סיים קורס קצינים.

חיוך רחב התפשט על פניה , ליבה התרחב כמו עומד להתפקע.

אין, אין חרטה בליבה על שלקחה על עצמה מעשים לא לה.

זוכרת את הנקישה בדלת ביתה לפני 9 חודשים.

"שלום , משפחת בן-ארי ?"

מי אתם ?

"מחלק המוסר, משטרת העמקים "

אלו היו רגעים של תחילתו של סיוט, או אולי סופו של סיוט מתמשך.

..........................

את אבנר הכירה במעון היום עת הביא את אביו הקשיש בבוקרו של יום.

כל הזכויות שמורות לפנינה סימנר @ אין להעתיק ו/או להשתמש.

דרג את התוכן:

תגובות (51)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

pnina s

22/11/08 19:04:

צטט: אליבל 2008-11-21 10:58:32

הי.

מצטרף לממתינים לפרק ב'.

בדרך אליך אלי.

אליבל

21/11/08 10:58:

הי.

מצטרף לממתינים לפרק ב'.

אנשים

הגיגים...סיפורים...ועוד....

פוסטים אחרונים

ארכיון