כלום
סערות-סופות מוחיות
פוסטים אחרונים
- ושוב אתה 8/6/16
- ושוב אתה 8/6/16
- אם - רודיארד קיפלינג - לגזור ולשמור 18/12/15
- התאהבתי 5/11/15
- האמנם 28/10/15
- עיתונות ומה שבינה 5/10/15
ארכיון
ארוחת ערב - שם זמני
| ואני רק רציתי לכתוב מחזה.האמת היא שזה התחיל אצלי כבר בגיל חמש עשרה. ראיתי את ההצגה "הדה גאבלר"בתיאטרון הקאמרי(ששכן אז מאחורי קולנוע מוגרבי) וחשבתי לעצמי שאם חנה מרון יכולה להיות הדה גאבלר – למה לא אני?באותו רגע החלו להתרוצץ במוחי דיאלוגים.הוא אומר לה – ברצינות והיא עונה לו - מתחמקתו הוא חוזר על דבריו - מתעקש והיא משנה טקטיקה – ושוב בודקת ומושכת זמן ( אבל אז זה משעמם...) כי כל אחד מהם רוצה משהו – אחר והדרמה מרקיעה והעלילה מתפתלת ובסוף קורה משהו חדש – שלא היה קודם. משהו שמשנה את החיים של כל אחת מהדמויות.זה לא יפה? ? ?זה מדהים. היכולת הזו לבנות מין מערך של מילים – הרי הכל בנוי ממילים (פולוניוס:....מה אתה קורא, נסיך? המלט: מלים,מלים,מלים." המלט, שקספיר. תרגום: אברהם שלונסקי)אבל שהמילים תבטאנה בדיוק, ממש בדיוק, את הנכון ביותר למעמד המתואר..................תענוג – אך מסובך.זאת היתה האקספוזיציה.החלק האמצעי והאחרון - נכתבו בפוסט "ארוחת ערב".כאשר אתגבר על חולשותי – ואדע מה בדיוק אני רוצה לומר במחזה הזה (תקציר שלו מחכה במגירה כל השנים שחלפו מאז גיל חמש עשרה), לא שלא קראתי בו יותר מפעם אחת, קראתי – אך שוב לא היולי המילים המתאימות.בן זוגי קורא לי עכשיו מהחדר הסמוך. אני יודעת בדיוק מה הוא עומד לומר לי. עושה עצמי כלא שומעת הוא קורא בקול חזק יותר. אני מסובבת את כפתור הרדיו לעוצמה חזקה. הבית נרעד. הוא צורח.יצאתי אליו ואמרתי בקול די שקט אתה אלים(????)הוא נבהל.סוף סוף.רציתי שתהיי לידי כשאני צופה בך בטלביזיה........... (לא נעים לי. הוא צודק. שוב הוא צודק...התראיינתי בתכנית שעודדה יוצרים חדשים בתחומי אמנות שונים לפני כעשר שנים...וצפינו בתכנית הזו יותר מפעמיים). אני מוותרת. גם הפעם אני לא אכתוב מחזה. החיים הם מחזה/תיאטרון אחד גדול.לא שמעתי את מחיאות הכפיים. נכנסת למטבח להכין לנו ארוחת ערב......... |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מרגש
עשית כל כך הרבה דברים במהלך השנים!!!!
אולי הגיע הזמן להוציא את המחזה מן הארון(מהמגרה השמאלית?).....