בחרתי להתחיל דוקא בשיר הזה. למה? במקרה. אבל למה בחרתי במקרה? כי אני מאמין במקריות, או יותר נכון בחוסר המקריות שבמקריות. וזה באמת מן שיר אמצע הדרך כזה, לא כבד ולא קל, וגם אהבה נכזבת, משהו שמדבר אל כולם.
זה יהיה גם המוטו של הבלוג שלי. דרך שירים שלי וציטוטים של יצירות של אחרים ננסה להגיע לכמה תובנות איכותיות על החיים, לא כמה (כמה יש לי, כמה אין לי, ואיך אני משיג עוד ממה שאני רוצה) אלא מה אני רוצה, ולמה אני רותה את זה, והאם זה באמת כדאי?
אם את/ה מתכוון ללמוד/לומד/כבר הנך מהנדס, רופא, אינסטלטור, פילוסוף, פוליטיקאי, חקלאי וכל אפשרות אחרת - למה בעצם בחרת בזה? האם בכלל בחרת? האם החיים שלך שייכים לך או שאתה מעוצב כל הזמן בדמות שהתרבות וכוחות השוק מעצבים אותך באופן רנדומלי יותר או פחות? האם חשבת על זה פעם?! R.E.M שרו - Think about direction, i wonder why you havn't before... זה משפט חשוב וחכם, תחשוב עליו קצת, או הרבה, או כמה שבא לך...
ועכשיו אל התמה המרכזית של השיר ....כן, אל התמה המרכזית. למה אני בעצם יושב שם, על החוף הזה ביום שמש חורפי ולבי קודר עליי עד כדי כתיבת שירי אהבה נוגים? ברור, כי "היא אותי עזבה ללא תנאים.... בלי הסברים, בלי לבטים".... טוב, ככה לפחות זה נראה לי אז, ואני בטוח שכך זה נראה, או באמת זה כך, להרבה אנשים גם כיום, שנזרקים ללפתע, ללא רצונם ממערכת יחסים, ושום דבר שהם ייעשו לא יחזיר רת המערכת הזאת. הם עדיין אוהבים, או סתם מאד תלותיים, אבל אין שום דבר שהם יכולים לעשות כדי להחזיר את היחסים האבודים "את הדלת היא סגרה, עליי ועל האהבה" (על האהבה שלי, בכל אופן).
בכל אופן, את השיר כתבתי כבר לפני 15 שנים, ואם ממרחק הזמן הזה אני עדיין מרוצה ממנו, אז כנראה שהוא לא כל כך גרוע. הוא די פשוט יחסית, אבל זה טוב בשביל התחלות.
אל הים שוב אני בורח אל הים אל אופקים תכולים ורחבים כדי להיזכר שוב שהעולם הוא לא חיים קטנים וצרים רואה יבשות בגלים נוצרות ונשטפות ברגעים נזכר שוב שכל החומרים הם כמו מיםכמו מים חיים רק אלוהים תן לי כוח יושב על סלע רחוק שובר גלים ורוח קרה ביום חמים אוהב לא אוהב וכן אוהב מה זה משנה אין הבדלים היא אותי עזבה ללא תנאים רק אלוהים תן לי כוח בלי הסברים בלי לבטים את הדלת היא טרקה עליי ועל האהבה חומת סלע יצרה אל חופיה ואני נשבר כל פעם עליה מתרסק בהמשכים רק אלוהים תן לי כוח אני אינני ים אין לי כוח להישבר לנצח ולצרוח רק תן לי כוח תן לי רוח להסתער לשבור חומות לשכוח ללחך ברוך חופים מוזהבים להתמזג בלטיפות וחיבוקים ולנצח להישאר קרובים רק אלוהים תן לי כוח כל הזכויות שמורות לאלי טפלר © אז מה היה לנו שם... אוקיי, אז ככה. השיר נכתב בסגנון, או מסווה של שיר מזרחי שמאלצי שמדבר על אהבה נכזבת. אוהב שאהובתו לשעבר סגרה את שלו לתמיד... הוא בורח אל הים, המקום שהכי הרבה מסמל, ובאמת מרגיש, כמו מרחב וכמו חופש, איפה שהנפש יכולה קצת להתרחב. עוד מקומות כאלה זה הרים ואדמים ובכל אופן טבע אמיתי, אבל הים הוא הכי נגיש. אז תקפצו לים אחרי שאתם קוראים את זה. זה אף פעם לא מזיק. רק אל תטבעו.. השיר מלא ניגודים והקבלות, למשל בין החיים הצרים והקטנים אל האופקים התכולים והרחבים של הים, או בין המיים החיים (במובן של זזים, נעים, דינמיים, יוצרים כל הזמן צורות חדשות) לבין הסלע שובר הגלים, שמנפץ את כל הצורות של המים ונשאר כל הזמן אותו הדבר. הנצחיות של התהליך הזה מתארת את ההרגשה של האוהב, שהסבל שלו אינסופי לכאורה. ברור שכשכתבתי את השיר הזה באמת הרגשתי משהו דומה לזה. אני מסייג דומה, כי סך הכל, ברגע שההרגשה הופכת להיות יצירה כתובה, נוסף איזה מחמד של פאתוס, לא? בייחוד בעברית אולי, שהיא שפה כל כך נפוחה וכבדה. שפה בעייתית לשירים בכלל ובייחוד לשירי אהבה. ואז אני מקביל את כל החומרים למים חיים, שזאת סתירה על פניו, לא? לפני רגע כתבתי על הסלע שובר הגלים שמנפץ את המים החיים. אז זה כמובן התבוננות או חשיבה ברובד אחר, אפשר בפשטנות, למשל, רובד אחר של מרחב-זמן, כמו אם למשל נשים מצלמה שמצלמת תמונה אחת בשנה, נראה את הסלע נע ומשתנה כמו מים, או במימד המיקרו, שבו החומר מורכב למעשה, כפי שטוענת הפיסיקה המודרנית, במימדים השעירים, מאנרגיה שנעה ללא הרף ובצורה תזזיתית להפליא (ראה למשל תורת המיתרים - אני מאד ממליץ על הסרט "היקום האלגנטי" - The elegant universe, שמגיש תיאוריות פיזיקליות מסובכות להפליא בעטיפה אפשרית לעיכול ע"י ההדיוט (לא אדיוט, הדיוט) הממוצע, שזה כמעט כולנו. ואז אני הולך אל אלוהים: "רק אלוהים תן לי כוח", אבל בגישה הפשטנית ביותר, של תפילה פשוטה ובסיסית, לאל (על) אנושי נוכח ושומע כל, וזהו מוטיב חוזר בשיר, שיש לו כמה מטרות. ראשית, להדגיש את החזרה אל הבסיס, שבמצבים קשים באמת כולנו פחות או יותר (ובכל אופן אני הופכים להיות מאמינים בסיסיים מאד, בלי חוכמות ןפלסף, אנחנו מחפשים את האל האבא הגדול, עם הזקן וההילה, כדי שילטל וינחם אותנו בחיקו החם. ככה אנחנו בנויים. שנית, שאלוהים באמת נמצא בכל, אבל כבר לא בגישה הבסיסית, אלא במובנים הרחבים של האלוהים הוא היקום הוא אנחנו, לא סבא עם זקן לבן, אלא עקרונות אינסופיים, אנרגיה רוחנית, אור, הבורא העליון והבריאה עצמה. דרך אגב, אולי שמתם לב לקשר בין אלהים ואל הים? רק בדקתי. בבדיחות הדעת :-) "רוח קרה ביום חמים" - ואללה, זה משפט קלאסי לשיר מזרחי, תודו. תודה :-) , וזה באמת היה ככה, אני נשבע :-) . הצליל החמים של המילים "ביום חמים" כבש אותי. רק בשביל זה היה כדאי לכתוב שיר בסגנון מזרחי. אני מפנטז על קול תימני קלאסי, חם כמו כינור, שמבצע את השיר הזה, ונשטף בעונג כשהוא הוגה את צמד המילים הזה. את הרעיון לשיר "כאילו" מזרחי לא אני המצאתי כמובן. זה התחיל לדעתי מאריק אינשטיין - "...יונתי תמתי חמדתי יפתי כלתי נשמתי, את שלי לי לי ואני רק שלך...", לא זוכר איך קוראים לשיר הזה אבל הוא ממש עתיק, משנות השבעים, נראה לי. מהו בעצם שיר? בטח יש לזה המון הגדרות מסובכות. בעיניי, ההדיוט שהנני, שיר הנו קודם כל נסיון לשים במלל מצומצם עד כמה שאפשר, מיצוי כמה שיותר טוב של רעיון מרכזי, רעיונות משניים שנובעים ממנו, ורגש כמובן. תיאור מקיף עד כמה שאפשר של רגש, או הרגשה מסוימת. don't you agree? וכדאי שתהיה בו הצגה טובה של הרעיון, עם התפתחות, ועם הגעה למסקנה מסוימת, או כיוון מסויים, כמו למשל שאין כיוון, כמו הדרך ל-לא מוצא, שהוא שיר אחר שלי, פרי עטי, כמו שאומרים הפלצנים, סתם סתם, בצחוק, אל תצלבו אותי בבקשה. אז איפה היינו? אה, כן, "מתרסק בהמשכים" על "חומת הסלע" שיצרה אל חופיה. הקבלה יפה, אם תרשו לי לומר על עצמי בחוסר צניעות, בין גלי הים הנשברים (משברים= גלים חוזרים, למי שלא יודע) על חומת הסלע (שובר הגלים), לבין נסיונותיי הנואשים לחזור אליה, לייצר מחדש את גן העדן האבוד של חופיה... הו, עצוב... לא, באמת, הבדידות האנושית שמנסה למצוא נחמה בזרועות בדידות אנושית אחרת... זה לא פתטי (פתט, כלשון הבלוג של מאי)?! זה לא עצוב?! בטח שכן! ואז באה המסקנה - "אני אינני ים, אין לי כוח" וגו'. כלומר, אני לא ענק ונצחי כמו הים. אני צריך להמשיך הלאה, כמו שבני אדם עושים, כמו שדברים לא נצחיים שזמנם עלי אדמות מדוד עושים. או כמו שנאמר בשיר המ-ד-ה-י-ם לדעתי, "בני אדם נולדו לסלוח וללכת, כרוח הנושבת בשלכת", שאני מאד כועס שלא אני כתבתי אותו, אבל הייתי מחליף את המילה לסלוח במילה לשכוח, סליחה על החוצפה. ומייד, שורה אחרי זה אני סותר את עצמי בחן, כמו שכל אוהב נכזב שהחליט בפע |