בסוף שנת 1981 ישבתי על הרצפה בחדרה הקטן של יונה וולך, בבית-הוריה בקרית-אונו, ועל ברכי ערימת דפים ורודים דקים ושקופים, עליהם הדפיסה במכונת-כתיבה ישנה את שיריה. היו אלה השירים שכתבה בשנים האחרונות, כאשר מיעטה לפרסם, ומתוכם בחרתי את השיר הקטן הזה אודות האיילה. זהו שיר שונה מאוד מן השירים הבוטים שכתבה יונה באותן שנים, מעין דיאלוג עדין ועמוק בינה לבין עצמה, ובו בחרתי לפתוח את הגליון הראשון של `פיוט - דפשיר שבועי לשירה עברית`, שיצא לאור בתחילת שנת תשנ"ב.

זה היה המפגש הראשון בינינו. אני הייתי בן עשרים-ותשע  והיא היתה מבוגרת ממני בעשר שנים. אבל בחולצת הטי שלה, עם הדפס הפלייבוי, בשערותיה הפזורות על כתפיה, ובדיבור המהיר והסוער, היא נראתה כמו נערה מתבגרת. שוחחנו עד השעות הקטנות של הלילה, אבל לא נעניתי להזמנתה להישאר, ולכן הצלחנו להתיידד ולשמור על קשר קרוב עד יום מותה.

בשנים שלאחר מכן לא הפסקנו להיפגש, ולדבר. פרסמתי שירים רבים שלה ב'פיוט', ובהם גם את השירים האחרונים שכתבה במיטת החולים שלה בתל-השומר. לפני מותה הספקתי גם לערוך ולהוציא לאור את שיריה האחרונים בספר 'אור פרא', והוא נפתח בשיר על האיילה. השיר פותח גם את הספר 'שירים אחרונים', הכולל את שיריה האחרונים ובהם גם שירים שראו בו אור לראשונה.

 מתוך פיוט תשמ"ב, תשרי 1.