חברה שלי,

נכנסת לחיי ביום בו ביקשתי לחזק את ידיהם של הורים, שאין בידם הכוחות הנפשיים לגדל ילד מוגבל, הורים שהפכו להיות קורבן של החיים, של אלוהים, של רשלנות רפואית, ושל הגורל.

הייתי שם עבורם כשם שאני כאן עבור קוראיי הנאמנים, וכשם שאני עבור רבבות מהבאים להרצאותיי.

זה הזמן גם להתוודות ולציין שהמכתב הוא מכתב אמיתי, שנשלח שנה קודם לכן, לזוג הורים אשר אירח אותי בביתם ואשר שטח בפניי את מצוקות החיים, אותן מצוקות עמן הם מתמודדים מהיום בו נפלו עליהם השמיים.

משפחה אמידה. מאוד אפילו. יציבות כלכלית מובטחת, רמת חיים גבוהה, עושר שבהחלט קורץ. אך הכל למראית עין. העושר הזה מתעתע, ואולי את התעתוע הזה הם ביקשו ליצור בעצמם, על מנת להסתיר מהסובבים אותם את השקר בו הם חיים, את הקרע שנפער בחייהם ולא מהיום בו נולדה בתם האהובה והלוקה בשיתוק מוחין, אלא מהיום בו קידש אותם הרב תחת חופת הכלולות.

השארת שם תגובה מפרגנת. אמרת שריגשתי ושאני בר מזל על שנתברכתי בהורים כמו שיש לי. צדקת. באמת נתברכתי.

תהיתי על קנקנך. השארת תגובה בלי שם, בלי תמונה, רק הזדהות עם מילותיי. לו ידעתי שזו תהיה תחילתה של ידידות כה אמיצה ומיוחדת, לו ידעתי שאתרגש ממילותיה של דמות וירטואלית, לו ידעתי את העוצמות שיש ביכולתה להותיר בנפשי - הייתי מצטרף לרשת הווירטואלית הזו ביום בו הירח העניק לך חסות.

יקרה לי,

אני מלווה אותך לא מעט זמן, עד לחיוך הביישני שלך, עד לכאב העצום ששזור בו, עד לחוש ההומור בו נתברכת - הומור שמכפר במידה מסוימת על ימי אבלות ארוכים, עד לרגעי השפל, עד לרגעי הגאות, עד לאהבותייך, עד לאוהבייך, עד לאחת היוצרות המוכשרות שהמקום הזה ידע, יודע, ואי פעם יידע. אני עד לעצמי, לרמת ההתרגשות בה אני מוצף כאשר את לוטפת בי במילותייך, עד לרמת ההזדהות עם הכנות המדהימה שבאה מהמקום הכי עמוק וטהור שלך - מעמקי נשמתך, שעוברת זיכוך בכל פעם בה את מבקשת לדמוע.

אהבתי לא מעט אהובה שלי. חלק מאהבותיי ביקשו ללכת, מחלקן ביקשתי ללכת בעצמי. בדומה לך, אהבתי האחרונה היא זו שהותירה בי את החותם היותר עמוק ומהדהד שאהבות מותירות. שאלתי את עצמי המון שאלות, הנצחתי את דמותה ימים ארוכים, נצרתי רגעים של חיוך, של חיבוק, של חיבור גוף ונפש, ובעיקר - החייתי בדמיוני את השיחות המיוחדות שידענו, שיחות ללא מילים, שיחות שלא באות מעומק הבטן, אלא שיחות בשתיקה, שיחות דרך חלונות הנפש, שיחות הבאות מעומק הנשמה.

תשעה ניתוחים עברתי בחיי. תשעה צלקות שונות. כל אחת מהן במקום אחר בגופי. כל אחת מהן הובילה אותי לתקופת שיקום ארוכה, רצופת כאב פיסי והתמודדות עם מה שנראה היה כבלתי אפשרי.

צלקות האהבה, כמו גם צלקות הנפש שהיא גורמת - הן הצלקות היותר כואבות מכל הליך כירורגי שעברתי. אך גם עליהן למדה נפשי להתגבר. מהיום בו השכלתי לבחור, מהיום בו למדתי לתעל כעס למקום של הבנה, מהיום בו השלמתי עם העובדה שיש מישהי אחרת הראויה לאהבתי, כשם שיש מישהו אחר שראוי לאהבתה - ביום הזה התפזרו העננים, השמיים נהיו בהירים, ויכולתי לראות את חיוכה החם והמלטף של השמש.

לומר שזה פשוט ?  לומר שזה קל ?  לומר שזה קורה בלחיצת כפתור ?  לומר שזה קורה בשעה אחת בודדה ?  איני יכול לומר זאת, משום שאז אשקר אותך, אשקר את עצמי. אבל כן אני יכול לומר לך, שזה קורה בבחירה אחת בודדה, בחירה שמובילה אחריה תקופת הבשלה, זיכוך נפש, טיהור הנשמה, ולאחר מכן מגיעה גם הזדמנות חדשה, הזדמנות הטומנת בחיקה את היכולת לאהוב שוב.

החיים הם לא תעודת ביטוח, בטח ובטח שלא במציאות החומרית בה אנו חיים, אך כשם שבחירה אחת בודדה הובילה אותך לכאב והנצחה, בחירה אחת בודדה יכולה להוביל אותך לחיוך וניצחון.

רבים הגברים שיעברו לידך, רבים הגברים שיבקשו את לבך, חלקם יהיו ראויים יותר, חלקם לא יהיו שווים ולו גם הלמות אחת של נשמתך, אבל כל עוד תהיי אבלה - לא תזהי את האחד שייקח אותך אל פסגת העולם, אל המקום אליו היית שייכת מהיום בו נולדת.

שאלתי את עצמי לא מעט, האם לפרסם את אחד המכתבים היותר עמוקים שכתבתי אי פעם לדמות וירטואלית. אבל אז הבנתי שבמקום מסוים, כולנו הרי קורבנות של אותה אהבה, כולנו מנסים לעתים להיאחז בה כמו שכהן נאחז בקרנות המזבח, אך לא לכולנו היכולת להרפות.

אם החסימה שלך ביום האתמול, תהיה השחרור של חברותייך לקפה ביום המחר - הרי שכבר היה שווה לכתוב לך, ולהציג מכתב כה אמיתי וחודר כ-פוסט בפני עצמו.

ישנו האחד שראוי לך, ישנו האחד שיאהב אותך כפי שלא נאהבת מעולם, ישנו האחד שישזור בלבך פריחה וישאיל עבורך את חיוכו של הירח, ישנו האחד שאליו תתמסר נפשך שוב. האמיני בו, האמיני בעצמך, האמיני באהבה. שוב.

טיפה טיפה את חוזרת לעצמך,

טיפה טיפה את אוספת את השקט שלך,

אולי אפילו מתייפה,

טיפה טיפה.

לעולם אחרוז ואחבק בך במילותיי. עד אשר תבקשי שאחדל.  

ממני אלייך...באהבה ובהערכה רבה.

ברצוני להודות לכוהנת האהבה, קסם - על התמונה.