.

משטרת העונג ומרד האמנים

(המשך ל"עורו המעשנים 2 /התיקן הפוליטי)

http://cafe.themarker.com/view.php?t=445008

בחשבון אחרון, פירושה של התקינות הפוליטית לא היה לשון נקייה, ואפילו לא 'שקט וסדר' אלא משטור העונג. המונח עצמו – תקינות פוליטית - הומצא רק בתקופת דור האיקס אבל הרעיון לא היה חדש. גם המרד ההיפי של שנות השישים היה בעצם התקוממות נגד אותו קוד מוסרי פוריטני של תקינות פוליטית.

אמריקה מחצה את דור הפרחים באגרוף ברזל, וגם בדרכים יותר מתוחכמות: תעמולה שחורה, החדרת סמים קשים, וחיסול מנהיגי המרד באמצעות הפללה מתוכננת או אשפוז בכפייה. הלכתי למחזה "שיער" שהועלה בתיאטרון האוניברסיטה באיווה, רק כדי לראות איך כמה שחקנים של דור האיקס עברו מכנית דרך התנועות והטקסט בלי שהיה להם סיכוי להבין במה מדובר. הצירוף "שלום וחופש" נשמע מפיהם כמין סיסמת בחירות, והקריאות "עשו אהבה, לא מלחמה" נשמעו יותר כהכרזה על מרוץ זיונים גלובלי בלי שום קשר לקיומן או היעדרן של אהבה או מלחמה. במבט לאחור אפשר לומר בזהירות שבתוך כל הבלבול והסיסמאות תת-התרבות ההיפית אכן הציעה אופציה של תרבות אוהבת יותר. אבל כמובן, שבשנות השישים גם הזכות לזיונים הייתה עדיין זכות אנושית תחת דיכוי, ולמשטרת העונג היה אז לא מעט מה לומר בנושא.

האם זהו רק צירוף מקרים ש"המהפכה המינית" של התקופה התרחשה בעיקר דווקא בארצות פרוטסטנטיות כמו ארה"ב, הולנד, גרמניה או ארצות סקנדינביה? האם היקף ההתקוממות באותן ארצות יכולה לשמש גם מפתח להיקף הדיכוי שהופעל בהן? ההוכחה הטובה ביותר להרהורים האלה היא עצם כשלונה של אותה מהפכה מינית להגיע לטרנספורמציה של ממש בנושא הזה. למרות כל השחרור, תמצא עדיין יותר שפת-גוף מינית בצרפת או באיטליה הקתוליות מאשר בכל סקנדינביה. תהליך השחרור הנפשי שם קיבל אולי אור ירוק, אבל נמצא עדיין בחיתוליו. ההתנהגות המינית בארצות האלה השתחררה במידה ניכרת מאיסורים והגבלות חברתיים, אבל היא נראית עדיין יותר כריאקציה מאשר כחופש. אין בהן מסגרות חברתיות וערכיות מתאימות, יש בהן לא מעט מבוכה וניצול, והחופש המיני שלהן נראה די נואש ואבוד. חופש מיני, להבדיל מאובססיה, הוא אמנות שעוד נצטרך לרכוש  מחדש במשך כמה עשורים או מאות.

אל תכנית הכתיבה ההיא באוניברסיטת איווה הזמינו האמריקנים יוצרים מכל פינות הגלובוס: ממזרח אירופה וממערב אירופה, מאפריקה, מהמזרח התיכון והרחוק, מאמריקה הלטינית ומאוסטרליה. המארגנים נהגו לקחת אותנו לקבלות פנים ולמסיבות שנערכו על ידי התורמים שמימנו את הפרויקט. היה שם תמיד שפע של אוכל, משקאות ונאומים, אבל בכל אירוע כזה בלי יוצא מן הכלל, תוך עשר דקות הסופרים והמשוררים נעלמו החוצה - ושם דיברו, לגמו משהו, ועישנו. אחרי עוד עשר דקות של מסיבה אלטרנטיבית בחוץ מישהו היה מגיע בבהילות ואומר "אוקי, אוקי, אין בעיה, אתם יכולים לעשן בפנים". גם בבית המגורים שהקצתה לנו האוניברסיטה התייאשו מאיתנו די מהר. סטודנטים עישנו כמובן בהיחבא בכל הקומות, אבל קומת הסופרים הייתה היחידה שהוכרזה רשמית כאיזור מאותגר עישון. הסופרים גם היו היחידים שקיבלו מטעם עצמם פטור מחוקים נוספים של משטרת העונג ששלטה בקמפוס. חוקת האוניברסיטה קבעה למשל, שאם הפנית אל מישהי מבט ארוך ומעוניין-מדי, הסתכנת באישום על הטרדה מינית. לא פחות! כמובן, לקחנו את הסיכון.

אבל האמת היא, שלמה כבר אפשר לצפות מ"אמנים"? קהיליית ישרי הדרך התייחסה אליהם מאות שנים כטיפוסים מפוקפקים וחסרי-אלוה שמוּעדים לכל הוללות ומידה מגונה. הם נראו כמי שלא עבדו בשום עבודה מועילה, לא סגדו לאלוהי הנוחיות, וגם האמנות שלהם לא ביטאה שום ערכי מוסר בריאים.

מסורתית, מבין האמנים ואפילו מבין הכותבים, למשוררים היו זכויות יתר. סוף סוף, הרי שיחקנו על במת התרבות תפקידים בני אלמוות - המוכיח בשער, האמן המיוסר, או אפילו הטרובדור, הלץ או הבוהמיין. שילובים שונים ומשונים בין כל התפקידים האלה נוצרו במשך מאות השנים שבהם היתוו כך את המשוררים, כולם מודלים די חולניים. אמנם רק האחרונים ברשימה נחשבו במונחים נוצריים לנחלתו המוצהרת של השטן, אבל גם תוכחה חברתית שבאה מפי משוררים נתפסה כשליחות מטעם הסיטרא אחרא, ואילו מצבם המדורדר נתפס כעונש מוצדק על חטאיהם. 
כיום נדמה שהדת דווקא צדקה בזה שראתה במשוררים ובאמנים תחרות ואיום. גם אם אנחנו לא אומרים זאת בקול, לא פעם נדמה שהמשורר הוא היחיד שיכול לשמש בעולם המודרני החילוני כמין שליח מטפיזי, נציגם עלי אדמות של התת-מודע או של הנשגב. לא פעם המשורר אכן משמש את ציבור המאמינים כנביא, כמרטיר או כשוטה קדוש. אמנם, אילו יצאת לרחובו של הכפר הגלובלי שלנו וריאיינת אנשים בנושא, סביר שמעטים בלבד היו מתוודים שבעיניהם המשורר משמש באיזשהו תפקיד מן התפקידים הנ"ל במובנו המסורתי. ואילו שאלת משוררים, היה מתברר לך שבפועל יש למשוררים משימות אחרות לגמרי לעסוק בהן, כמו כתיבת יצירותיהם ודאגות פרנסה. ובכל זאת אפשר שאנחנו עדיין יכולים להודות שיש מן האמת בתחושות האלה: בעצם כתיבתו, בעצם היצירה של תמונות עולם אלטרנטיביות, אפילו המשורר המינורי ביותר הוא מהפכן שקט שמאיים על הסדר הקיים המוכר לנו.

בדרך הטבע, את רוב הסופרים והמשוררים יכולת למצוא בפאבים המיתולוגיים של איווה, שבאותן שנים עוד היו מאותגרי-עישון, או ב-Coffee Bowl, הקפה היחיד בעיר שנותר למעשנים...

המשך יבוא: ב"עורו המעשנים 4 /  ייסורים ואקסטזה"

מההתחלה: "בשער החוק" - http://cafe.themarker.com/view.php?t=442285

.