בטוח שלכל אחד ואחת יש סיפורי פדיחות. הנה כמה משלי. אני בטוחה שחלק מהדברים קרו לעוד אנשים חוץ ממני. אשמח אם תשתפו אותי בכמה משלכם. שלפחות אני לא ארגיש שאני הסתומה היחידה כאן

 לעלות על האוטובוס, לחשוב שאת יודעת לאן את צריכה להגיע, לשאול את הנהג איפה זה כי שמת לב שעבר יותר מדי זמן מאז שעלית ולגלות שעברת את התחנה שלך כבר ממזמן.... 

לבוא לבקש מסלבריטי חתימה (שזה לכשעצמו יכול להיות פדיחה נוראית, כי את כבר לא בת 16 אבל החלטת לבקש בכל זאת), לא להיות מצוידת בעט והדף היחיד שיש לך זה ממחברת שלקחת מסבתא שלך , שכבר ממזמן דפיה נהיו חומים. למזלך הוא מאוד נחמד. הוא הולך אתך לתיק שלו וחותם. ואת מקווה שלא תיתקלי בו שוב לעולם או שלפחות הוא לא יזכור אותך (בתכל'ס מה הסיכויים? אבל זה ידוע שכשמדובר במשהו שאנחנו לא רוצים שיקרה, הם גבוהים יותר). 

לראות מישהו ברחוב עושה לך שלום מרחוק, להגיד לו שלום, ולגלות שבעצם הוא נופף למישהי אחרת. 

לזהות ברחוב מישהו שאת מכירה, להגיד לו שלום, לקרוא בשמו, ולגלות שזה מישהו אחר בכלל.

כשאת מאבדת משהו, ואז מוצאים לך אותו במקום הכי מוזר, שבחיים לא היית עולה עליו. כמו למשל משקפי שמש אבודות שנמצאו, ככה במקרה, במקרר בתוך שקית החסה שקנית שבוע שעבר.

 את שוכחת בגד בלימודים והוא מעלה אבק ואחרי כמה חודשים מישהו מוצא ושואלים "של מי זה?". את לא אומרת כלום כי את לא רוצה שידעו שהדבר המגעיל הזה הוא שלך, ואז איזה מישהו חכם בכיתה מתעקש שאת בעלת המציאה. את ממשיכה להתעקש שזה לא שלך אבל הוא מתעקש שכן, מתחיל להביא הוכחות, ובפנים מבוישות, לוקחת את זה בחזרה.

טוב...אישית קרו לו עוד מלא דברים מביכים שאני בטוחה שהדחקתי. אבל תשתפו אותי בשלכם, אולי אני ואחרים נזדהה אתכם.