בימינו, כמעט כל אחד בעולם,

מחזיק ברשותו, בצד - סולם.

כשצריך בבית לעלות ולטפס,

מתחיל האדם את הסולם לחפש.

מעמיד את הסולם וכשאל החפץ הגעת,

כמעט תמיד זה בשביל להורידו למטה.

לא כך הדבר בסולם האישי הפרטי,

השימוש הוא יותר אינטנסיבי ואמיתי.

הסולם הוא כלי בתוך מציאות אובדת,

מטרתו לעלות ולא בשביל לרדת.

על מנת שאבין ואולי גם אתם תבינו,

ניקח לנו דוגמא מיעקב אבינו.

שוכב הוא על הארץ ובחלומו - סולם,

שבקצהו העליון - ניצב בורא העולם.

מלאכי עליון בו עולים ויורדים

ומעוררים בו, מן הסתם, שאיפות ופחדים.

מחבר הוא הסולם בין ארץ ושמים עליונים -

בין מציאות קונקרטית לאדוני האדונים.

כל אחד מאיתנו הוא למעשה גם יעקב

ועד שנגיע למישור, אנחנו בעקוב.

אני לא רק יעקב אלא גם הסולם

ועולים ויורדים בי כל כוחות העולם.

כוחות החומר מושכים אלֵי ארץ

ושואף אני לעלות רוחנית במרץ.

בתוך המאבק נוצר לו פער,

שעוצמתו מורגשת כשנרדם הנער.

אך אידיאל האידיאלים בורא עולם,

עומד וניצב לו בראש הסולם.

לא ינום ולא יישן ולא ירדם

ודואג מתוכי שאמשיך להתקדם

מכוון ומעודד - הטוב והמטיב,

הוא למעשה - משרטט הנתיב.

הוא בראני ובי נפח נשמה,

ולפני ה'איך', עלי לגלות את ה'מה'.

השער לשמים בתוכי הוא נמצא,

והכל תלוי למעשה ביקיצה.

מקיץ האדם ולהמשיך הוא חייב,

כי חי הוא בַּהזדמנות בְּעצם חייו.