באוקטובר השנה, כשדיברו על הקניה המדהימה של YouTube ע"י גוגל, ועל סכום העתק ששולם עבור הסטרט-אפ הצעיר הזה, מעבר להשתאות הרגשתי גם תחושה של פספוס ושל צביטה בלב.

למה? כי הייתי, או יותר נכון - היינו, שם קודם.

בשנת 2000, ימי שיא הבועה, התחלתי לעבוד בחברת סטרט-אפ תל-אביבית קטנה בשם EN Net, שהפעילה אתר בשם earthnoise.com.

מה היה שם, ב-Earthnoise.com? אפשר לומר שזו היתה מעין גרסה מוקדמת של YouTube. פורטל וידאו, בו כל אחד היה יכול לפתוח חשבון בחינם ולהעלות את קבצי הוידאו שלו.

המערכת של Earthnoise היתה בנויה לא רע בכלל. היו בה פיצ'רים שגם היום אין ב-YouTube - למשל להגדיר עטיפה לסרט (צבע מסגרת), לחבר כמה קבצי וידאו לסרט אחד, להוסיף כתוביות פלאש בתחילת/סוף הסרטים. היא היתה יציבה, תמכה בכל שלושת פורמטי הוידאו השכיחים אז (WMF, Real ו-Quicktime) והכל נעשה בה בצורה פשוטה ויעילה יחסית.

ובכל זאת, לא הצלחנו. עם התרסקות הבועה, התרסקנו גם אנחנו.

Earthnoise הייתה סטרט-אפ שבנוי בדיוק לפי הסטריאוטיפ.

משכורות מדהימות (אני, אז בחור בן 23 עם נסיון של שנתיים בתמיכה טכנית/SYSTEM, הרווחתי משכורת נאה של 5 ספרות), המשרדים המעוצבים עם הקירות הצבועים בכתום (צבע הרקע של אחת מגרסאות אתר האינטרנט שלנו) וריהוט מעוצב שעלה הון, אבל לא ממש היה נוח. כמו רבים בתקופה ההיא, היינו אנשים צעירים שמקווים לכבוש את העולם, או את הנאסד"ק לפחות, בתקתוקי מקלדתם. עובדים כל יום עד מאוחר, ולא שוכחים להזמין פיצה למשרד בערב. חבר'ה זרוקים עם שיער ארוך מאוד או קצוץ מאוד, שמגיעים לעבודה לבושים ברישול מכוון - מכנסים קצרים, כפכפים, וטי שירט מהוה להשלמת המראה. "אני רואה שתוספת ביגוד אתם לא מקבלים פה", אמרה עורכת הדין שהרצתה לנו על האופציות, שיום אחד, כך קיווינו, יעשו אותנו לעשירים.

בצהריים היינו הולכים לאכול ב"קופי בר" או ב"ספגטים", מוציאים 60 ש"ח על לאנץ' בלי לחשוב פעמיים, כי עם משכורות כאלה אין מה להתקמצן, ובכלל - כשאתה עובד 10-11-12 שעות ביום, למה שלא תפנק את עצמך?

האופוריה שלטה, ובכל Happy Hour (מנהג של עדות ההיי-טק, בו בכל יום חמישי נפגשים עובדי החברה לאכול, לשתות ולשמוע עדכונים מהמנהלים) רק סיפרו לנו כמה גדולה ההתעניינות בחברה, כמה קרנות הון-סיכון עומדות בתור ואיך אנחנו דוחים את חלקן בנימוס, כי אנחנו עובדים רק עם קרנות מאוד מסוימות.

"דיברנו עם... והם מאוד מתעניינים" היה משפט שכיח באותן התכנסויות שבועיות. כולם מדברים, איתנו, כולם מתעניינים בנו וכולם ישמחו לשתף פעולה. אנחנו רק צריכים לבחור עם מי.

היום בו כינסו אותנו במפתיע להגיד ש... אה.... תשמעו... המצב קצת בעייתי ואולי, רק אולי, לא יהיו לנו משכורות לשלם בחודש הבא, היה כמו צניחה חופשית בלי מצנח. פתאום כל אשליית החברה המצליחה שמכרו לנו (בשום שלב Earthnoise לא הצליחה להגיע להכנסות שאפשר בכלל לספור, אבל בימים ההם לא חשבו שחברת סטרט-אפ צריכה ממש לעשות כסף כדי להצליח) התנפצה. בסוף, ממש בדקה ה-90, הצליחו לגרד עוד קצת מימון וניסו לבנות מודל עסקי חדש, למצוא רעיון שיכניס כסף לחברה. הרעיון המקורי ("ניתן לאנשים כלים להעלות קבצי וידאו לאינטרנט, ניתן להם לראות סרטים של אנשים אחרים, נעשה קהילה ויהיה כיף") קרס יחד עם הנאסד"ק, ולפתע הייתה דרושה "Plan B".

היא אפילו נמצאה. חשבונות בתשלום, שיתוף פעולה עם חברות שמעונינות בשימוש בוידאו באתרים שלהן, אפילו כלי מיוחד שבו ספקי אינטרנט יוכלו לתת ללקוחות שלהם אפשרות אחסון וידאו, בנוסף לגלישה ולתיבת הדואר. אבל כל זה היה כנראה מעט מדי ומאוחר מדי.

החזקנו את הראש מעל המים עוד שלושה חודשים, שאחריהם הברז נסגר סופית. באפריל 2001 נשלחנו כולנו הביתה. בשביל הגרנד פינאלה אפילו לא קיבלנו משכורת אחרונה, כי הכסף בקופה נגמר, יחד עם המשקיעים הפוטנציאלים.

תהינו אז אם הקדמנו את זמננו, ובדיעבד מסתבר שלפחות קצת כן. בימי Earthnoise, ה-Broadband עדיין לא היה שכיח בעולם כפי שהוא היום. לא הרבה אתרים השתמשו בקבצי וידאו. השוק רק התחיל להפנים את הסיפור הזה.

אבל מצד שני זה גם לא יהיה נכון להאשים רק את הטיימינג. במקביל אלינו, היה עוד סטרט-אפ ישראלי שהתעסק ב-Streaming Video (בקונספט קצת אחר) והוא קיים עד עצם היום הזה.

Earthnoise נכשלה בין השאר גם כי היא לא נוהלה נכון. מנכ"ל אמריקאי יקר הסתבר כלא ממש יעיל. הכסף נשפך בכמויות ולעתים קרובות - על שטויות. התפיסה שהכנסות זה עניין לא רלוונטי נזרקה לפח מאוחר מדי.

אהבתי לעבוד ב-Earthnoise. סביר להניח שאם היא לא היתה נסגרת, הייתי עובד שם זמן רב (איך אפשר לעזוב משכורת כזו?). מכל מקומות העבודה שלי עד היום, זה המקום בו רכשתי הכי הרבה חברים איתם נשארתי בקשר גם לאחר מכן. עד היום אני חושב שהיה שם פוטנציאל להצלחה, ולא מעט אנשים מוכשרים. עם ניהול אחר ואסטרטגיה שונה, מי יודע, אולי אנחנו היינו אלה שמשחקים אותה, לפני ש-YouTube בכלל קמה. אולי אותנו היו קונים במיליארדים (לא ש"רק" מאות מליונים זה רע), ואז הפוסט הזה היה נראה לגמרי אחרת (או לא נראה בכלל, כי מי בכלל יושב לכתוב פוסטים כשהוא יכול לשוט ביאכטה פרטית בקאריביים?).

לא, זה לא כל-כך נעים לראות סטרט-אפ סגור, ועוד פחות נעים לראות מישהו אחר מצליח בגדול עם רעיון שהיה לך הרבה קודם.

מאז עבדתי בעוד כמה סטרט-אפים, גדולים יותר וגדולים פחות. את כולם עזבתי לפני שהם הביאו את "המכה". אחד מהם דווקא נמכר לחברה גדולה בסכום נאה, אבל העובדים הקטנים לא ראו מזה יותר מדי, וממילא זה היה מקום עבודה כ"כ לא סימפטי שגם כמה ג'ובות לא היו שוות את הסבל של השהיה שם.

מי יודע, אולי עוד יצא לי לעבוד בחברות מהסוג הזה בעתיד. מכיוון שהשוק היום זה לא מה שהיה פעם, וכבר לא ממהרים לזרוק לכיוון שלך אופציות המגלמות בתוכן הבטחה ( או הבטחת שווא) לעושר - אני מניח שבכל מקרה זה כבר לא יעשה ממני מליונר.

אז מה נשאר לקוות? שאם וכאשר אחזור לתחום הזה, זה לפחות יהיה במקום עבודה כייפי כמו Earthnoise מצד אחד, אבל יותר מוצלח מקצועית ממנו מהצד השני.