מיושבת בדעתה יוצאת מגדרה
דברים שכתבתי
פוסטים אחרונים
- חוזרת לטפל 13/9/12
- חג הבשר 25/4/12
- שיר בגשם 10/3/12
- מניפסט 5/3/12
- קטע שתרגמתי בויי נט ספרים 21/2/12
- עדי נויהאוס - יש לרשום ולזכור 5/1/12
ארכיון
געגוע
ככה זה עם הרגלִים.
כעת, חמש עשרה שנים אחרי שאובחנה בטרשת נפוצה, מספר שנים לאחר
שהתברר מעל לכל ספק שאינה יכולה לשלוט היטב בתנועות קטנות של ידיה,
עדיין הייתה מוצאת עצמה נאבקת בדחף לדפדף בטקסט מודפס, לעבור בין דפיו, להציץ בהמשך הכתוב ולחזור לאחור;
הרגל של שנים שהתעצם בתקופה ארוכה של עיסוק בטקסטים: לימודים באוניברסיטה, עבודה כעורכת, סתם קריאת ספרים...
עתה, מרבית הסיכויים שלא תצליח לדפדף בטקסט ללא עזרה.
ועדיין, ההרגל הישן היה גורם לה להתבלבל ולגשת לספר כ'בעלת בית', כמי
שמסוגלת להפוך את דפיו כרצונה ללא כל קושי.
פתרון דחק לעניין מספק המחשב הביתי שאפשר לגאונים כמו סטיבן הוקינג
להמלט מהתעלמות של הסביבה.
זה באשר לרמה התפקודית.
ברמת הרומנטיקה, בינתיים, נראה שאין דרך לחקות את הקסם של דפדוף וקריאה
אסורים בספר 'מתחת לאף' של המורה (מתחת לשולחן), אי אפשר לשחזר את
מתיקותו של ריח ספר ישן, כזה שבשוליו נותרו סימני קריאה של קוראים שהיו שם
קודם, ואין דרך ליצור חיקוי ותחליף לחנויות לממכר ספרים יד שנייה....
|
תגובות (37)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
געגוע.
הרגלים שנעדרים.
מוקירה אותך.
רונית
מוליק, תגובה מדהימה.
תודה.
איתן, המון תודה.
וחיבוק חזרה.
אם רק היה אפשר לככב תגובות..
לאחדים זו חוית קריאה
לאחרים זה שיתוף
לעוברים ושבים - מקרה על צד הדרך
והכותב נשאר עם הקושי והכאב
כ ו ל ם קוראים, מוחאים כף, במקרה הטוב מככבים, ומדפדפים.
ומי ידפדף את הדף שלי? ולאן?
אין דרך . אבל יש רצון ויכולת אלתור והמצאה , ולפעמים כמעט זה טוב .
ואת - אין מילים . קראתי שלוש פעמים , את יודעת ? פעם בעבר ופעמיים היום . וגם היום אין לי ממש מילים חוץ מחיבוק חזק של חבר אלמוני ששמח שהכיר אותך .
(ואת עוד תשאלי בסוף למה אמרתי שאת אמיצה ...)
דני, דני, תודה.
'מתבוננת', תודה על הכוכב.
והשיר.
מילים גדולות
שאוהבים לשמוע
מתובלנות הן
טעימות מאד
מילים יפות
אשר יודעות לצבוע
שגם החושך ייראה
ורוד.
(יענקל'ה רוטבליט)
מִלִּים גְּדוֹלוֹתשֶׁאוֹהֲבִים לִשְׁמוֹעַ
מְתּוּבְּלָנוֹת הֵן טְעִימוֹת מְאוֹד
מִלִּים יָפוֹת אֲשֶׁר יוֹדְעוֹת לִצְבּוֹעַ
שֶׁגַּם הָחוֹשֶׁךְ יֵרָאֶה
וָרוֹד
(יענקל'ה רוטבליט)
אם לא אגיב לך יותר תחשבי שזנחתי
אם הייתי לצייר אולי
או משהו אחר שמביע
אולי למצוא לך שירים
המלים שלי נגמרות לאטן
(חושב, חושב, חושב)
ואללה לא יודע. מעדיף אותם ציניים, אבל אם הם ממש טובים, אז ישמח לקרוא, גם אם מפלס הציניות נמוך.
ולאור הדברים האחרונים שהחלפנו, נדמה לי שהתשובה ברורה.
תודה לך.
שבת ברוכה גם לך!
יש לך יכולת לכתוב באופן מרגש וכואב, ועם זאת, במילותייך אין איום על הקורא.
לעיתים יש קושי לקרוא טקסטים בנושאים מסויימים, ואת, בכישרונך הרב, מספרת ומשתפת בחן וברוגע, ובמילים מלטפות, חזקות ומחזקות.
הרבה כוחות נפש הראויים להערצה טמונים בך!
שבת ברוכה לך!
*
אהוד, אחי, או, כמו שמקובל היום לפנות, 'אח שלי',
תודה על קריאתך האוהדת.
ועל מילותיך.
אתה אוהב גם פוסטים לא ציניים??
אחותי,
אני לא יודע אם את מצליחה לקרוא תגובות לפוסטים ישנים. אם בכלל יש מערכת שמודיעה לכותב שמישהו הגיע לפוסט ישן שלו.
אבל הפוסט הזה גרם לי לרצות לא לקרוא פוסטים שלך כל כך מהר. לחכות בין לבין. כי יין טוב גומעים לאט (זה סתם ביטוי. אני לא שותה יין, אבל זה נשמע טוב), וכי חבל לי לבזבז את כל היופי שבכתיבתך בבליעה אחת.
אכן... למרבה השמחה והעצב.
יגאל,
תודה על התגובה והכוכב.
תודה לך!
קשה לתאר את ההתמודדות שעוברת הדוברת של הפוסט
מסכימה עם קודמתי
אחד הדרכים
לפרוץ באמצעות היצירה
וכתיבתך
מעידה על יכולות גבוהות
אפילו הפוסט נכתב בהמון עדינות רמזים
דרך אומנותית ללא ספק
שלך
חיבוק
אפרת
רשומתך נגעה לליבי ואני מבין את כאבך.
וכאדם בכסא גלגלים, אני מציע לך להתנתק מן העבר ולהתרכז בהווה, בעשייה, לחוות חוויות יפות ונעימות ובקיצור: לחיות את השניה, הדקה, השעה.
כי כל שניה שחולפת לעולם לא תשוב.אז להינות ממנה כעת!! כי בני חלוף אנחנו וחבל על כל רגע!!
שיהיה לך רק טוב חמודה ♥♥
תודה!
את מקסימה ! כותבת כלכך אמיתי ובכנות !
אני מאמינה שתצליחי לגבור על כל מכשולייך !
שרית, איזה כייף שאת רואה את זה... תודה.
תודה, שולמית.
תודה!
מן הסתם, חוויית הגעגוע למה שהיה היא חווייה אנושית בסיסית. בטח שזה מובן מאליו, המובנות הזו היא חלק מהקסם...
ברמת הרומנטיקה זו נוסטלגיה
ואפילו כשהאצבעות ממלמלות ספרים
זה אף פעם לא כמו פעם, בזיכרון
את מקסימה.אכן,לכל ספר ישן יש סיפור משל עצמו.
המון עבר עליו ובכל זאת שרד...
לו רק יכל לאהוב...
חוזק וחוסן נפשי זאת כנראה את
לא מתיימרת זה פשוט כל כך שקוף (לי)
נלחמת..כמהה.
גמעתי את מילותייך...ממש*
אני לא יכולה לתאר לעצמי עם מה שאת מתמודדת.
אותי מצילה הכתיבה מדי יום.
את כותבת נפלא.
איזה טעם יש לבני האדם
שהגעגוע כפונקציה של זמן
והטוב תמיד ביחס למה שהיה.
והרגע שעיני קוראות את מילותיך
כל כך ברור לו מאליו.