היום יצא לאור ספרי החדש 'זאת שכולם יודעים' מתוכו מובא כאן הפרק הראשון בשלושה חלקים: 

המכשיר הלבן הסמוך ליצועי פלט מקרבו צלצולים כה קצרי רוח, עד שהחלטתי שהפעם אני לא מרים את השפופרת ויהי מה.

כיסיתי את ראשי בכרית והידקתי אותה לאוזני, אך הצלילים פילסו להם דרך בין פלומות הכסת והמשיכו להלום בלי הרף על עור התוף העדין שלי.

מי היא המופרעת המתעקשת לצלצל אלי בשתיים בלילה?

חושי הדקים, שמעולם לא הטעוני, אמרו לי כי זו בלהה, אשתי הראשונה. כנראה אחזו בה געגועים והיא נתפסה לדחף שאינו בר כיבוש. הכרתי היטב את הדחפים שלה ולא פעם אמרתי לה בחודשיים שהיינו נשואים: "בלהה, את לא יכולה לצלצל לאנשים בתשע בבוקר, הם עוד ישנים!" "אז שיקומו", הייתה אומרת לי, "אם אני כבר קמתי, גם להם מותר". אז אולי לפעמים היה צדק בדבריה, אבל איך היא יכולה לעשות לי את זה בדיוק ברגע כזה, כשהיא יודעת שסימה, אשתי השנייה, ישנה עמי בחדר הסמוך, ושמיעתה חדה ביותר.

במהלך הצלצולים רציתי לא פעם להרים את השפופרת כדי להודיע לה נחרצות שאם תעז לחזור ולחייג אלי בשתיים בלילה, אני מגיש נגדה תביעה על הטרדת ישנים. בסופו של דבר החלטתי שהדרך הטובה יותר היא להתעלם מהטלפון ולהיצמד אל הכרית ביתר עוצמה. ברגע שעשיתי זאת בא הקץ על סבלנותה של סימה. עצביה הקצרים לקחו פיקוד על פיה והיא צעקה עלי מהחדר השני בקול הסופרנו החמוד שלה: "נו, תענה כבר, טמבל! הרי זה בטח בשבילך!"

זה באמת היה בשבילי. ובאמת הייתה זו אישה, כאשר ניבאתי. אישה במיטב שנותיה, שקולה העסיסי והנמרץ מעולם לא בקע מפומית השמע שלנו. הקול, שהיה בעל מבטא גרמני מובהק, שאל במצח נחושה אם העונה לצלצול הוא אני.

רתחתי. איך אישה זרה מעזה לצלצל אלי בשתיים בלילה ועוד להטיל ספק אם זה אני.

"מי מדברת?" שאלתי בנימוס מאופק, אחרי שאישרתי שאני הוא אכן העיתונאי ל. בזק.

"אתה לא מכיר אותי. בוא אלי לרחוב שמעון התרסי מספר שלוש, אחכה לך לפני הבית".

הדבר העלה את הדם לראשי. נכון שמאז אותו יום בו התפרסמה כתבתי החודרנית על בתי הזונות בהקשר לבדידות הגברים הגרושים, שימשתי מקור תקווה לנשים לא מעטות, אבל הן מעולם לא העזו לטלפן אלי אחרי שתיים בלילה. חוץ מזה, אני נשוי מזה ארבע שנים לסימה, אשתי היפה, ואפילו שאנו ישנים במיטות נפרדות, יודעת כל הארץ שאלה נישואים מאושרים ללא רבב, אז מדוע היא מצלצלת בשעה כזאת? מה היא חושבת לה, שדי שאשמע את קולה של אישה מתפנקת וכבר אזנק ממיטתי?

אולי כן, אחרת לא אבין איך מצאתי את עצמי יושב בתוך הפורד הישן, הנושא שני תווי 'עיתונות', וטס במהירות הבזק לשמעון התרסי.

היה לילה סתווי של כבישים ריקים. פנסי הרחוב שלחו אלומות אור מאובקות שהדגישו את כתמי החושך המפרידים בין עמוד לעמוד. פה ושם חלפה מולי מכונית בודדת, שבתוכה ישב נהג בודד. בפינת שדרות נורדאו המוארות, עצרני הרמזור האדום לצד מכונית אמריקאית ענקית. ליד ההגה ישב איש כסוף שיער ותלש בעצבנות שערות מאפו. עד שלא הבחנתי בזאת לא שמתי לב שגם אני תולש. בבת אחת הפסקנו שנינו ואז התחלף הרמזור.

הדמות שחיכתה לי בפתח הבית הייתה של אישה מבוגרת כבת שישים או יותר, ממושקפת ושקועת לחיים. שיערה שהיה זהוב דהוי, הגיע עד צווארה והתאים מאוד לצבע המסגרת של משקפיה. על גופה שהיה דק גזרה ללא בליטות עוצרות נשימה, הייתה מונחת שמלה כהה שנראתה לי כחלוק בית. היא הסתכלה בי במבט חודר ואלמלא הקדימה לי שלום במבטא יקה, הייתי סבור שזו האישה האחרונה המסוגלת להזניק בחצות הלילה גבר צעיר ממיטתו. "טוב שבאת", אמרה לי ביובש, "הדוד שלך, ד"ר דניאל חרובי, מת לפני שעה, ואתה היחיד היכול להחזירו הביתה בלי שאשתו תחשוד".

דניאל חרובי היה הדוד הנערץ עלי, והיה היחיד, חוץ מאשתי החמודה, שהרשיתי לו לקרוא לי טמבל, כי ידעתי שהוא קורא לי כך בחיבה ושבתוך תוכו הוא מעריך מאוד את כישורי הרבים. להגיד שהייתי המום זה כאילו לא אמרתי כלום. ידעתי מזמן שיש לדודי רומן עם אחת מכתבות האופנה הצעירות של העיתון, ולא רק אני. כל המערכת ידעה. לא פעם הייתי פורץ בצחוק יחד עם כולם, כשהיינו מדמיינים איך חרובי מוריד את תחתוניו בחדרה של אותה אלמונית צעירה, כשאיש מאתנו לא מעלה על דעתו שזאת יכולה להיות זקנה מכורכמת ודהויה. הסתכלתי עליה בסקרנות בוחנת, וכדי שלא תבחין בתימהון הרב שלבטח נשקף מפניי, ניסיתי להסוות את שהתחולל בקרבי בשאלה שגרתית ביותר: "איך הוא מת?"

"דום לב. הוא לא יסלח לי אם ידעו שזה קרה במיטה שלי".

"לא כדאי להזמין רופא?"

"לא צריך. הוא כבר כאן, וקבע שאין מה לעשות".

להמשך - http://cafe.themarker.com/view.php?t=48770